צילום: רויטרס

לטר"ש ג'סי מארצות הברית מספיקה שעת אינטרנט שבועית כדי לשמור על קשר עם הבית. טוראי סטפן מסקוטלנד מעדיף להתיידד עם המקומיים - גם אם לפעמים הוא זוכה מהם ליריקות. כך הפכה הצעת חברות בפייסבוק לידידות מופלאה עם חובש בריטי ונהג אמריקאי המוצבים בעיראק, המגוללים כאן את סיפורם במונולוגים אישיים: "כולם אומרים שהמחיר שאנחנו משלמים גבוה, שזו לא המלחמה שלנו", הם אומרים, "אבל רק מי שדרך על האדמה הזו, יודע למה הנוכחות שלנו שם כה חשובה")

בכל בוקר, כשמחוגי השעון מצביעים על השעה 5:30, נשמע קול צופר חזק ברחבי המחנה. צלילי ההשכמה הצורמים מבשרים את תחילתו של עוד יום. בכבדות הם קמים מהמיטות המתקפלות באוהלים, מושיטים בזהירות ידיים עייפות ומגששים מתחת למיטה, מקווים לשלוף את הנעליים המאובקות מבלי להיעקץ על-ידי עקרב תועה. כבר בשעה מוקדמת זו של בוקר, רטובות חולצותיהם מזיעה וקרני השמש צורבות מבעד לחריצי האוהל.
באטיות הם מתנדנדים לעבר חדר האוכל, ומשם לש"ג, לעוד שמירה. ממול נפרסת לפניהם המולת הרחוב, צחוקם של הילדים מתערבל בניחוחות הבישול העולים מהבתים הצפופים. הסלולרי שבכיסם שקט - מזמן לא קיבלו הודעה מהבית. גם הם סוגרים 21 ו-28, אולם בניגוד ללוחמי צה"ל, אצל חיילי צבאות ארצות הברית ובריטניה המוצבים בעיראק, רודפת את המספרים המילה "חודשים" ולא "ימים".
לפני חמש שנים וחצי פלשו כוחות אמריקאיים ובריטיים לעיראק, בסיוע מדינות נוספות, במטרה למנוע מסדאם חוסיין, אז נשיא המדינה, לעשות שימוש בנשק להשמדה המונית העלול לסכן את המדינות באזור ולהוביל למלחמת עולם שלישית.
המבצע, שיצא לדרך ללא הסכמה של מועצת הביטחון של האו"ם, הסתיים בהצלחה בדצמבר של אותה שנה, עת נתפס חוסיין במקום מסתור והוצא  להורג לאחר משפטו. דעת הקהל העולמית קראה אז לצבאות הזרים לצאת מעיראק, בעיקר בשל המחיר הרב שגבתה בחיי אדם, אולם בהחלטת נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, נשארו הכוחות להבטיח את השקט באזור.
מאז מארס 2003 נלחמו במדינה המדברית למעלה מ-140 אלף חיילים אמריקאים וכמעט 12 אלף בריטים. אותם לוחמים, שצברו לא מעט פז"ם בשטח מדינה עוינת, בתנאים קשים ובניתוק מוחלט מעולמם הקודם, התאגדו באין ספור קבוצות ברחבי הרשת כדי לחלוק חוויות, לשתף בתחושותיהם ובעיקר להצדיק את עבודתם, שרבים טוענים כי הייתה מלכתחילה מיותרת.
כך הפכה אט-אט הרשת החברתית הגדולה בעולם, הפייסבוק, לחור הצצה לעולמם ולשגרת יומם של הלוחמים בעיראק, ופתחה נקודת מבט חדשה - בלתי מצונזרת וכנה - לחייהם.
בחודש האחרון פנה "במחנה" לעשרות חיילים אמריקאים ובריטים ששירתו בעיראק בשנה האחרונה, בבקשה לספר על חוויותיהם מהשירות האינטנסיבי הרחק מהבית. רבים מהם השיבו לפניית העיתון, ושמחו לגולל את סיפורם במבט אישי שטרם נחשף. שניים מהם הם טוראי סטפן אלבין, חובש בגדוד חי"ר, וטר"ש ג'סי מנצ'סטר, נהג חי"ר, שהוצבו, כל אחד מהם, למעלה משישה חודשים בעיראק.

טוראי סטפן אלבין: היריות מהדהדות בראש
"אני טוראי סטפן אלבין, בן 23 מסקוטלנד, חובש בחיל הרגלים של הצבא הבריטי. מאז שאני זוכר את עצמי התעניינתי ברפואה, ומגיל קטן ידעתי שאעסוק בתחום. בתקופת התיכון למדתי ביולוגיה והתחלתי להתנדב בבית-חולים. כשביקשתי להצטרף לצבא, היה ברור מיד להם ולי שאוצב בתפקיד חובש, בגלל הניסיון שלי.
"התגייסתי לצבא בשנת 2003, אחרי תקופה ארוכה שבה הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. חשתי שזה הדבר היחידי שאם אעמוד בו, על אף הקשיים, אוכל להתגאות בעצמי. כבר בתקופת הלימודים ראיתי בטלוויזיה פרסומות שקראו למיטב הנוער להתגייס לשורות הצבא, וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. התחלתי להתאמן ולחפש בפורומים קצת יותר מידע על השירות מחיילים בסדיר וממשוחררים, אבל נאלצתי לחכות עם ההרשמה עד שאגיע לגיל 18. 
"אני לא מתעסק בפוליטיקה של ארצות הברית, אבל אני מסכים עם ההחלטה של בריטניה לתמוך במאבק למען החופש של אזרחי עיראק. כולם אומרים שהמחיר שאנחנו משלמים גבוה, שזו לא המלחמה שלנו, אבל רק מי שדרך על האדמה הזו, יודע למה הנוכחות שלנו שם כה חשובה.
"כשהתבשרתי שאני נשלח לעיראק הייתי ממש מרוצה. עד אז שירתתי שנתיים בגדוד שלי, והייתי מאושר שסוף-סוף אנחנו יוצאים לעשות משהו אמיתי. במקום להילחם בבובות מחופשות, נוכל לסייע לאוכלוסייה מסכנה ולהיאבק בטרור.
"כשקיבלתי את ההודעה, לא חשבתי על ההשלכות. כל לוחם רק מחכה לרגע שבו הוא יוכל ליישם את מה שלמד במבחן המציאות. אבל העובדה שאני נשלח לעיראק, עשרות אלפי קילומטרים מהבית, היכתה בי רק כשיצאתי לביקור אחרון בבית. אני זוכר את הצליל של חריקת שער הבסיס. ברגע שהסתובבתי אחורה והבטתי בפעם האחרונה במחנה שלי, הלב שלי התחיל לדפוק. רק אז התחלתי להפנים לקראת מה אני הולך.
"נשלחתי לשישה חודשים בעיראק בשנת 2005, ובפעם השנייה לקצת יותר מחצי שנה. נכון להיום, אני מוצב באפגניסטן. אבסורד ככל שזה יישמע, יש משהו מאוד כיף בעובדה שאתה פוגש המון אנשים בכל סבב כזה. בפעמיים הראשונות בעיראק שירתתי עם חבר'ה מהולנד, מנורווגיה ומקנדה, ועד היום אני שומר איתם על קשר באמצעות האי-מייל.
"בעיראק יש שגרת מחנה, אבל כל יום הוא אחר. חלק מהמחנות שוכנים ממש באמצע ערים מרכזיות, ולכן יש צורך לאבטח את הכניסה אליהם. הייתה תקופה שארגוני טרור היו משליכים בקבוקי תבערה או פצצות אל עבר הכניסה לבסיס שבו הוצבתי, ואנשים פחדו לשמור בשערי הבסיס. אני בחרתי להסתכל על הצד החיובי, וניצלתי את הקרבה של הבסיס לאוכלוסייה אזרחית כדי ללמוד על אורח החיים שלהם. לפעמים זה הגיע למצב שהייתי מנהל שיחות עם עובר אורח במהלך שמירה של ארבע וחמש שעות.
"כשאמרתי שכל יום שונה, התכוונתי למשימות שהטילו עלינו. כדי שלא נשתעמם וכדי שהשחיקה לא תהיה גדולה מדי, כל חודש השתנה היעד של הגדוד שלי - חודש אחד היינו אחראים על ליווי ואבטחת שיירות שהובילו מים, מזון, ציוד רפואי ותחמושת לבסיסים אחרים, וחודש אחר הופקדנו על שמירת הבסיס ופיקוח על מעצרם של טרוריסטים. בחודשים שבהם נשארנו בבסיס, הוגדרנו כ'כוח מהיר תגובה', כלומר יחידה שהתפקיד שלה לחזק כל משימה שיידרש לה כוח אדם נוסף.
"המקומיים נראו תמיד שמחים לקבל את פנינו. בהתחלה הם לא כל-כך הבדילו בינינו לבין האמריקאים, אבל כשהם שמו לב למבטא השונה, ניתן היה ניתן להבחין שהם מאוד מחבבים אותנו. אני לא יודע איך החיילים האמריקאים מתייחסים אליהם, אבל אנחנו נהגנו תמיד לתת להם מים ואוכל. גם כשליווינו שיירות ועצרנו לישון בפאתי כפר או עיר, כל מקומי שבא וביקש סיפקנו לו מנת מזון ומים.
"הכי נוגעים ללב הם הילדים. הרבה פעמים הם משחקים בכדור בכניסה לבסיס ומדמיינים שהש"ג זה השער והחייל ששומר הוא השוער. אני זוכר שהדבר הראשון שעלה לי בראש כשהתבוננתי בהם משחקים, הוא איזו מין ילדות יש להם. עד היום קשה לי להאמין שהם מצליחים לחייך בתוך כל הטירוף הזה. האמת היא שיש ילד אחד שהתחבב עליי במיוחד. הוא סירב לומר לי את שמו, כנראה כי פחד שהוריו יכו אותו, אבל בכל פעם ששמרתי הוא היה מתקרב ומתיישב לידי בש"ג. הייתי מראה לו כל מיני חפצים מהבית, כמו תמונות וסיגריות, ונהניתי לראות את העיניים הגדולות שלו נפערות. יום אחד מישהו צעק לו 'מוחמד', ומאז כיניתי אותו 'M'. אני מתגעגע לקטנצ'יק הזה.
"רוב רגעי השבירה שלך שם קשורים בעיקר לגעגועים הביתה. הצבא דואג לנו לאינטרנט, ומאפשר לנו להחזיק טלפונים סלולריים, אבל לחבק את הכרית בלילה זה לא אותו דבר כמו לחבק את האישה שאתה אוהב. למזלי, לא הייתה לי חברה בתקופה הזו, אבל יתר החברים שלי לפלוגה 'נזרקו' על-ידי החברות שלהם בשלב מסוים. אף אחד מאיתנו לא יכול להאשים אותן -  מי רוצה חבר שהיא יכולה לראות פעם בחצי שנה במקרה הטוב?
"הרגע הכי קשה שלי בשירות היה ללא ספק לפני חודשיים באפגניסטן. בעיראק ראיתי את הג'יפ של חברים שלי עולה על מוקש ומתפוצץ, וכמעט נפצעתי מיריות כששמרתי פעם בש"ג, אבל אני לא אשכח את אותו פטרול ארור. יצאנו בשיירה, כוחות משולבים שלנו ושל צבא הלאום האפגני. זה היה בשעת לילה, ואחד מכלי הרכב שלנו עלה על מוקש וירו עלינו מכל כיוון. הייתי צריך לטפל תחת אש בשתי פגיעות ירי, ולמזלי כולם בסוף נשארו בחיים. עד היום הצרחות, יחד עם רעשי הירי, מהדהדים לי בראש, בעיקר בלילה, כששקט ויש זמן לחשוב.
"אנחנו לא כל-כך מדברים בינינו לבין עצמנו על מה שקורה, וגם בבית ההורים לא יודעים מה אני עושה. אין טעם להדאיג אותם. אני מספר חוויות רק כשאני חוזר הביתה מסיור, וגם אז משמיט את הפרטים הקשים. אני חושב שמה שמשאיר אותנו שפויים, זו הידיעה שבאמת הצלחנו להפוך את עיראק למקום בטוח יותר לחיות בו בעבור תושביה. אני מקווה שנצליח לעשות את אותו הדבר באפגניסטן. גם אם אני בורג קטן במערכת, השינויים שקורים גם בזכותי הם ענקיים. הידיעה שהפכתי, ולו במקצת, את העולם הזה לטוב יותר - שווה את הכל".

טר"ש ג'סי מנצ'סטר: לא יסתדרו בלעדינו
"אני ג'סי מנצ'סטר, בן 21 ממיין, ארצות הברית. נולדתי וגדלתי בעיירה קטנה לאם מורה ולאב נגר. אנחנו משפחה מאוד פטריוטית, חמה ומגובשת, ויש לי חמש אחיות קטנות, אליהן אני מאוד קשור. האחיות שלי, יותר מההורים, התקשו לקבל את העזיבה שלי, ועוד יותר את העובדה שנשלחתי לעיראק.
"בערך חצי שנה אחרי שסיימתי תיכון, באפריל 2006, החלטתי להתגייס לצבא. זאת לא הייתה החלטה אקראית ואף אחד מבני המשפחה לא הופתע כשכינסתי אותם לארוחת ערב והודעתי שאני מתגייס. גדלתי בבית שמאוד אוהב את האומה האמריקאית, והתקפת הטרור ב-11 בספטמבר זעזעה אותנו. ההורים שלי הפגינו נגד אזלת ידו של הממשל, ולי היה ברור שכשיגיע הזמן אעשה הכל כדי להגן על העם האמריקאי.
"הוכשרתי כנהג בחיל הרגלים, ובאחרונה עליתי לדרגת טוראי ראשון. אני יודע שהמון אנשים מתנגדים לכניסה שלנו לעיראק, ורבים חושבים שזה צעד טיפשי, אבל בתור אחד שהיה שם וראה איך אנשים חיים תחת טרור ואימה, אני יודע שהם לא היו מסתדרים בלעדינו. אני חושב שעזרנו למקומיים בכך ששחררנו אותם, אבל עכשיו הגיע הזמן שלנו לעזוב, ולתת להם לפתור את הבעיות שלהם בעצמם ולשקם את המדינה. אחרי שטיפלנו בהם, עלינו להתמקד באפגניסטן.
"כמעט שנה אחרי שהתגייסתי, במארס 2007,  כינסו את הגדוד שלי בחדר האוכל, והמפקד הודיע שאנחנו נשלחים להילחם בעיראק. לא היה אחד שלא הריע, כולנו שמחנו לשמוע על המשימה. אחרי כל-כך הרבה אימונים על יבש, ידענו שסוף-סוף נוכל לבצע את מה שלשמו התאמנו. בתרגילים ובבסיס עצמו הרגילו אותנו לתנאים קשים, אבל כשנחתנו בעיראק המצב היה הרבה יותר גרוע. הכי קשה היה להסתגל לחום, הכל נהיה הרבה יותר אטי ומסובך. האוהלים שבהם אתה ישן והמדים הפכו לבלתי נסבלים, ולקח לי יותר מחודש להתרגל לעובדה שדקה אחרי שאני מקיץ משינה אני כבר ספוג זיעה.
"קשה להגיד שיש בעיראק סדר יום מסוים, כי הפעילות שהגדוד שלי מבצע מאוד מגוונת. אני גם לא דוגמה כל-כך טובה, מאחר שבפעם האחרונה שהוצבתי בעיראק שימשתי נהגו של מפקד הגדוד. הימים והשעות התהפכו לי, ויכולתי למצוא את עצמי יום אחד מאבטח את המפקד בזמן שהוא בפגישה, ויום למחרת יוצא יחד עם כוחות הנדסה לאתר ולסלק פצצות ומוקשים שארגוני טרור טמנו בדרכים מרכזיות, בהן הכוחות שלנו ממילא לא נוסעים.
"אותן פעולות עם כוחות ההנדסה, גרמו לי לפתח פחד ממשי ממוקשים שארגוני הטרור מטמינים בדרכים. ראיתי קצין אחד מתפוצץ לי מול הפנים כשהוא טעה בנטרול מוקש, וחזיתי בג'יפ סיור של הפטרול עף כמעט חמישה מטרים באוויר אחרי שעלה על מטען רב עוצמה. התמונות האלה רצות לי בראש בלי הפסקה. פיתחנו פה הומור שחור, ואנחנו צוחקים שבמקרה של המוקשים אף אחד מאיתנו לא היה מתנגד להיות גלגל חמישי. הדרך היחידה שלנו להמשיך לפעול כשאנחנו רחוקים מהבית, בלי תמיכה של משפחה וחברים - היא בדיחות. ראיתי שלושה חברים נהרגים לי מול העיניים, ואיך שהחבר הכי טוב שלי מאבד את שתי הרגליים שלו בפיצוץ. אלו לא דברים שילד בן 21 צריך לראות. אם לא לבכות, אז לפחות לנסות להסתכל על העתיד בחיוך. הפתרון הכי קל הוא לשקוע בדיכאון, אבל אנחנו בוחרים אחרת, לפחות אני.
"הרבה שואלים אותי על המקומיים - אם הם מפחדים מאיתנו, אם הם מכבדים אותנו. קשה לתת תשובה אחת, כי כבר נתקלתי בכל מיני תגובות. יש כאלו שמשפילים מבט כשאנחנו נוסעים ברחוב, יש כאלו שמקללים, אחרים יורקים או זורקים פירות רקובים על כלי הרכב שלנו. מן הצד השני, יש גם את אלה שמעריכים את הפעילות שלנו, וממש נותנים לנו יחס אוהב. לפעמים מגיעים בלילה גברים זקנים ומגישים לנו דברי מתיקה. בהתחלה פחדנו לקחת, כי חשבנו שהם מורעלים, אבל עם הזמן למדנו שיש להם כוונות טובות. 
"להורים ולאחיות שלי אני לא מספר מה עובר עליי. כששואלים אותי, אני בעיקר מתאר נופים או ערים. מתברר שלאנשים קשה להאמין, אבל עיראק זה לא רק מדבר וטרוריסטים בגלביות. הרבה מהחיילים נשברים כשהם מדברים עם המשפחות שלהם בטלפון, אני מעדיף את האינטרנט. נותנים לי פעם בשבוע לגשת לשעה למחשב, וזה מספיק לי. כשאתה שוקע יותר מדי במחשבות על מה שהשארת מאחור, אתה לא יכול להתרכז בחשיבות של הפעילות שלך פה, רחוק מהבית.
"ברגעים שאני מרגיש שאני על סף שבירה, אני אוהב להסתכל על הקעקועים שלי. אני אוהב לקעקע את עצמי, כי זה עוזר לי להביע את מי שאני באמצעות אמנות, ובסך הכל יש לי למעלה מעשרה קעקועים. אני קשור במיוחד לזה שמאגד את השמות של כל האחיות שלי. ברגעים הקשים אני מביט על הזרוע שלי ונזכר שיש לי למי לחזור.
"למרות הקושי ולמרות המרחק מהבית, אני אוהב את עיראק ולא יכול לחכות לפעם הבאה שהגדוד שלי יישלח לשם. אני מקווה להמשיך בצבא, ובעוד מספר חודשים אעבור ליחידת הצנחנים. משם אני מקווה שאוכל לצאת לקצונה. אני אוהב את הצבא, ואם לא הייתי חושב שמה שאני עושה משפיע ומשנה - לא הייתי נשאר".