צילום: טל זגרבה

רס"ן (מיל') דוד אשכר מעולם לא הסתדר עם חיי הקולקטיב בארץ. בגיל תשע הוא נפרד מהוריו, עלה לבדו ארצה מפולין במסגרת עליית הנוער, ונחת בקיבוץ נווה איתן. הצברים ניסו לקבלו בזרועות פתוחות, אך מראהו החיוור, בגדיו האירופאיים המיושנים ובייחוד שמו הבלתי ישראלי בעליל - לודוויג וינמן - כל אלו הקשו על המלאכה. מערכה ארוכה ניטשה סביב הטמעתו בקיבוץ, ועיקרה נגע לתהליך עברות שמו (ראו מסגרת).
אשכר, מצדו, ניסה להסתגל להיותו גלמוד בארץ החדשה, ולכך שמשגרת חיים מדושנת בפולין הרחוקה הוא עבר לחליבת פרות בבקעת בית שאן. "הייתי, למעשה, בודד בעולם, ולא היה לי אף אחד לפנות אליו", נזכר אשכר. "בקיבוץ לא רציתי להישאר, ועבודת האדמה והטיפול בפרות מאוד לא משכו אותי. לא אהבתי את הביחד הזה".
אבל אז הגיע השירות הצבאי, ובתוך זמן קצר הגיח לחייו של אשכר "ביחד" אחר, שאותו חיבב הרבה יותר. זה היה ה"ביחד" שנרקם בשדה הקרב של תעלת סואץ, אליו השליכה אותו מלחמת ההתשה. בליל ה-3 באוקטובר 1969, פשטה יחידה מצרית על המעוז עליו פיקד אשכר, אז בדרגת סגן. הקצין הצעיר עבר בין עמדות המוצב בריצה, כדי לוודא שכל חייליו מוכנים לקרב. כשנתגלו חיילי האויב, הוא רץ לעברם, השליך עליהם רימונים וירה בהם באמצעות נשקו האישי. לאחר מכן עבר לעמדות הירי השולטות על דרך נסיגת האויב, והפעיל משם את נשק המוצב. הוא שימש דוגמה לחייליו וסייע להדוף בהצלחה את הסתערות האויב, על אף התנאים הקשים ששררו במעוז. על כך הוענק לו עיטור המופת.

טוב, אז אני פחדן
את דרכו הצבאית החל אשכר בפלוגת בני המשקים של הנח"ל, אליה התנדב, או יותר נכון נודב. אסיפת נווה איתן החליטה להצהיר בשמו שהוא רוצה להצטרף ליחידה. החייל הטרי הגיע למחנה 80, וסירב להשלים עם כך שרוח הקולקטיב תאפוף אותו גם בצבא. "הייתי הלא-קיבוצניק היחיד בכל הפלוגה, דג מחוץ למים", הוא משחזר. "ביקשתי ממפקד הבסיס שייתן לי לעבור, אבל הוא אמר לי: 'אל תבלבל לי את המוח. אתה פה, אז תישאר פה'.
ואשכר נשאר. הוא אפילו יצא לקורס מ"כים, חזר למחנה 80 כדי לפקד, ומשם יצא לקורס קצינים. כשהחלה מלחמת ההתשה, חתם על שנת קבע נוספת. "קצינים פחדו ללכת לתעלה, ואני הרגשתי חובה לעשות משהו", הוא מסביר. אשכר פיקד תקופה קצרה על פלוגת טירונים במחנה 80, ולאחר מכן ירד לסיני, כדי לפקד על פלוגת נח"ל שהתחלקה בין שני מעוזי הדור-סואר, בפתחו של האגם המר הגדול.
"כשהגעתי למוצב, הקצין שהעביר לי את החפיפה, אמר לי: 'בוא נאכל ארוחת ערב, ואחר כך נעלה למעלה. נשים את המקלעים שלנו על שפת המוצב - ונקרע להם את החיים'. טוב, עלינו למעלה - הוא התחיל לירות ואני עמדתי בצד והסתכלתי. לא שהבנתי למה התחלנו לירות, אבל אנחנו ישראל - אנחנו הכי חזקים - אז אנחנו יורים במקלע. לא לקח יותר משתי דקות, ושמעתי אותו צועק: 'נפצעתי, נפצעתי'. הוא נפל, וראיתי שהפרצוף שלו מלא בדם. שמתי לב שנתקע לו בצד הראש משהו שנראה לי כמו רסיס. פינינו אותו לבית-חולים.
"כעבור שתי דקות הסתיימה לי החפיפה. מהר מאוד הייתי צריך להחליט מה אני עושה. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לקבל פיקוד. דבר ראשון הפסקתי את הירי המוטרף הזה, אספתי את כולם ואמרתי להם: 'רבותיי, הנהלה חדשה. לא יורים אם אין על מי. אולי לא תרגישו גיבורים, אבל אין מה לעשות, זו ההחלטה'. כך, היינו המוצב היחיד בגזרה שהיה שקט ומאופק. כל השאר ירו - עד היום אני לא יודע לאן. קראו לנו 'תבוסתנים' ו'פחדנים'. היינו למשל ולשנינה. אמרתי 'טוב, אז אני פחדן. אבל אני פחדן זהיר'".

מה זה פה, רומא?
אשכר, קצין זהיר אך מלא מוטיבציה, החליט לבנות את המוצב מחדש, ולבצר אותו כהלכה. "לחצתי על גדוד השריון של יאנוש בן-גל לתת לי מחלקת הנדסה וקונצרטינות", הוא מספר. "שינינו את מבנה המוצב, שהיה מין תל, ועידנתי עם טרקטור את השיפוע שלו, כדי שלא נצטרך להסתכל למטה על האויב. מה זה פה, מבצרים של הרומאים? אנחנו צריכים לראות מי בא אלינו. אני לא רוצה לראות לו את הלבן בעיניים - אני רוצה לראות אותו ולירות בו כשהוא רחוק. אני הרי פחדן.
"ידעתי שהתפקיד שלנו הוא להתכונן לפשיטה מצרית אפשרית. הבונקרים שלנו היו טובים, והם החזיקו את ההפגזות המצריות. התכוננתי לפשיטה, והכנתי את המוצב. אני חושב שכל הקונצרטינות שהיו בדרום הגיעו למוצב שלי. הכנו שטיח של איזה 150 מ"ר, ומפקדי המוצבים האחרים צחקו עליי. היה אצלנו שקט, ואני חושב שמי שהסתכל עליו מהצד המצרי פירש לא נכון: שזה איזה מוצב נכה ובלי רוח קרב. זה התאים לי. אמרתי: 'רבותיי, אם צריך אנחנו נחכה להם ונכניס להם את השטוזה בהפתעה'.
"באחד הימים, חיילים זיהו הליקופטר מצרי עושה מעלינו סיבוב. אני הייתי בתוך המוצב, והספקתי לראות רק את הזנב שלו. שאלתי: 'הוא ירה? עשה משהו? זרק משהו?' 'לא', ענו לי, 'עשה שני סיבובים ונעלם'. מיד התחלתי לחשוב מה יש לו לחפש פה. אמרתי לחבר'ה: 'או היום בלילה או מחר בלילה יהיה לנו ביקור'.
"לידנו הייתה מוצבת מחלקת שריון. בכל לילה, אחד הטנקים היה תופס עמדה בתוך המוצב, עם התותח לכיוון התעלה. העזרה שרציתי ממנו לא הייתה שימוש בתותח, אלא במכשיר האינפרה אדום שהיה מותקן בו. לא היו אז מכשירים לראיית לילה במוצבים, ובלילה היינו עיוורים.
"ב-3 באוקטובר, בתשע בערב, הייתי בבונקר של המוצב. פתאום שמעתי רעש, שנשמע לי כמו צרורות של עשרות מקלעים. חשבתי: 'מה זה, הם כבר פה? וכל-כך הרבה?' זה לא הסתדר לי. עליתי למעלה תוך שניות, והבנתי שזה לא מקלעים: זה היה רעש היציאות של הפגזים. ירו עלינו באותו לילה אלפי פגזים - גשם של ארטילריה. במשך דקות נפלו אין ספור פגזים, אבל לנו לא קרה כלום. מרוב שהיינו המומים, אפילו לא התחלנו לפחד.
"אחרי כמה דקות, ההפגזה הזו נפסקה, ונהיה שקט. המון אבק. אבל משהו לא הרגיש לי טוב. הלכתי לכיוון השער, ושאלתי את החבר'ה אם יש פצועים. לפתע, שמעתי את הטנק יורה פגז. שאלתי אותו בקשר על מה הוא יורה. הוא ענה שהוא ראה תזוזה. אמרתי לו שימשיך לירות, ושלא יעצור. הרוח קצת פיזרה את הערפל, והטנקיסט צעק לי: 'אני רואה ערבים. מצרים בכל מקום'.
"פקדתי על העמדה הימנית שלא תחפש מטרות. נתתי לחיילים שהיו בה פקודות כמו: 'אני רוצה 15 ררנ"טים לנקודה כזאת וכזאת. אני רוצה שתרססו לי עם 2,000 כדורים את כל האזור הזה'. הלכתי מהר גם לעמדה השנייה. החיילים שם היו המומים: לרובם זו הייתה ההפגזה הכבדה הראשונה, והם שמעו 'עולים עלינו' ברשת הקשר הפנימית. התחלתי לנער אותם - והם מהר מאוד חזרו לעצמם. נתתי להם את אותן פקודות: 'ררנ"טים לשם, כדורים לשם. לא חשוב אם אתם לא רואים את האויב, קודם כל תיתנו מנת אש'. זזתי מעמדה לעמדה, זרקתי רימונים ויריתי, כדי ליצור אצל החיילים תהליך של חיקוי המפקד, ולהוציא אותם מהקיפאון. זה עבד נהדר.
"הסמ"פ שמע את הרעש, הבין שמשהו קורה, והרים לי פצצות תאורה לשמים בזו אחר זו. ראינו חיילים מצרים בורחים צפונה לאורך התעלה. אבל היו לי עוד שתיים או שלוש עמדות, ועברתי גם ביניהן. זה כבר הפך להיות ציד של מצרים. התחילה סמטוחה בשטח - כל אחד מהם ברח לכיוון אחר.
"האש נגמרה, והוצאנו כוח מחוץ למוצב כדי לראות מה קורה שם. מצאנו שלושה הרוגים על המסלול, ושבעה נוספים במי התעלה. באחד המכתשים שנוצרו מההפגזה הסתתרו שני חיילים מצרים צעירונים - אחד מהם גנח והשני עשה את עצמו מת. המת נראה לי לא בסדר. ביקשתי שאחד החיילים יכוון אליו נשק, והלכתי לבדוק אותו. לקחתי פנס, ופתחתי לו את העין. הוא קרץ לי בתגובה. הבנתי שהוא חי, ולקחנו אותו ואת החבר שלו בשבי. פינינו אותם לתל השומר, וחיילי המודיעין הצליחו לדובב אותם - ככה שאנחנו את שלנו עשינו".

שם קוד: אשכר
אז איך הפך לודוויג וינמן לדוד אשכר? בחירוק שיניים. הדרך מהשם הפולני הגלותי לשם הישראלי הצברי הייתה מסולעת ומלאת קוצים. מתברר שאפילו למלחמה היה חלק בשינוי הזה. "'אשכר' היה שם הקוד של המוצב שלי בתעלה, ואני הייתי 'קודקוד אשכר'", מסביר הקצין המעוטר. "וינמן, שם המשפחה הקודם שלי, קשור לגפנים-גפן-שיכרון, ולכן בחרתי ב'אשכר' כשם משפחתי החדש. מצא חן בעיניי הצליל של המילה הזאת. כיוון שאשתי, חנה, למדה לשון עברית, תמיד החברים אמרו לה: 'איזה יופי עברתת לו את השם'. כך יצא שהיא קיבלה את כל התהילה".
עברות השם הפרטי, מספר אשכר, היה משימה מסובכת בהרבה. "אחרי שהגעתי לקיבוץ, שינו לי את השם מלודוויג לאריה, שזה התרגום של המילה מפולנית", הוא אומר. "לא כל-כך אהבתי את השם, הוא נשמע לי גלותי למדי". גם כובסות הקיבוץ, מספר אשכר, לא ממש אהבו את השם, עובדה שגרמה לעניינים להסתבך. "הן החליטו שהשם שלי ארוך מדי לסימון על כל הבגדים, והפכו אותו לגד".
אם את 'אריה' העולה החדש שנא למדי, הרי שאת 'גד' הוא ממש תיעב. "הייתה לי עם זה טראומה, כי 'גד' בפולנית זה מפלצת", מסביר אשכר. "חשבתי: גם נשלחתי ארצה לבד כמו חבילה, וגם קוראים לי 'מפלץ'. אבל אמרו לי שעדיף שלא יהיו צרות עם הנשים במכבסה, ושזה יהיה 'גד' שם ו'אריה' בקיבוץ. לעומת זאת, השם דוד מאוד מצא חן בעיניי, אבל לא הסכימו לתת לי אותו. שיניתי אותו רק אחרי הצבא".