צילום: טל זגרבה

לעתים קורה שהליכים פורמליים מתעכבים. אבל הפעם, יסכימו גם גדולי הביורוקרטים, העיכוב היה קצת מוגזם. במאי 2006, העניק אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, צל"שים לשלושה מוותיקי סיירת הצנחנים. הכל היה טוב ויפה, מלבד העובדה שהטקס התקיים באיחור של 50 שנה. על תיקון העוול שנגרם לשועלי הקרבות הללו, העיבה העובדה כי שניים מהם כבר לא היו בין החיים, וכי משפחותיהם לא ידעו דבר על כך שלבניהם הגיע האות.
נראה כי המעגל הזה לעולם לא היה נסגר וכי הצל"שים לא היו מוענקים לבעליהם החוקיים, אלמלא תא"ל (מיל') יוסף קולר - הלוחם השלישי שקיבל את האות - היה מוצא במקרה את כתב ההענקה המקורי והמצהיב (ר' מסגרת). העטרה שבה ליושנה, והאירה - ולו לטקס קט - את הילת הרעות והדבקות במשימה של ראשית ימי סיירת הצנחנים.
ב-10 באוקטובר 1956, במהלך קרב במבצע שומרון (פעולת קלקיליה), נפגע הזחל"ם בו נסע קולר, אז רק רב"ט. הוא קפץ מתוכו יחד עם חבריו, ותוך גילוי יוזמה הוציא מהזחל בזוקה, וחדר למוצב ירדני סמוך. הוא פרץ עם חברו, חיים רוטקופף ז"ל, לתעלת הקשר במקום, ויחדיו הם טיהרו אותה, יצאו מצדו השני של המוצב וחזרו ברגל לבסיס. על מעשה זה הוענק לו צל"ש מפקד פיקוד המרכז.

בזוקה לתוך המשאית
קולר התגייס במאי 1955, לגדוד 890 של הצנחנים. בשלב מסוים, החליט המג"ד אריאל שרון להקים יחידה מיוחדת שבשורותיה יצעדו הטובים שבחייליו. כך הוקמה סיירת הצנחנים, אשר קולר נבחר להיות אחד מלוחמיה. את תפקיד מפקד הסיירת אמור היה לאייש מאיר הר-ציון, את תפקיד סגנו - מיכה בן-ארי (קפוסטה) ואת תפקיד הרס"פ - אורי רז (שמש). איתרע מזלם, ושלושתם נפצעו בפעולת התגמול במשטרת א-רהווה בספטמבר 1956. "הגענו למחנה סטף, ולא היו לנו לא מ"פ, לא סמ"פ ולא רס"פ - רק מפקדי מחלקות", מספר קולר. "התחלנו להתאמן בניווטים מפרכים, במסעות קשים, בתרגילי חוליות - והכל בפיקוד המ"מים.
"יום אחד יצאנו לניווט בבקעת נטופה, ופתאום הזעיקו אותנו בקשר. אמרו לנו שיש איזו פעולה, ושיוצאים לדרך. הסיעו את כל הפלוגה לקיבוץ איל, ליד כפר סבא, והסתבר שהולכת להיות פשיטה גדולה על משטרת קלקיליה. גדוד 50 היה צריך לפוצץ את המבנה, ואנחנו, הסיירת, נועדנו להיות פלוגת החסימה. היינו צריכים לחדור כעשרה קילומטרים לתוך ירדן, ולחסום את הציר שעובר מכפר עזון לקלקיליה, למקרה שתגיע דרכו תגבורת.
"לאחר זמן מה הגיע רב-סרן יהודה רייף (רשף), שקיבל את הפיקוד על הפלוגה לצורך המשימה. נכנסנו לנוהל קרב, ולקראת ערב באור אחרון, יצאנו תוך כדי חציית הגבול לכיוון מזרח. לאחר תנועה שנמשכה כשעה וחצי, הגענו לנקודה בכביש שבה התארגנו לחסימה. כמה דקות אחרי שגמרנו להתמקם, שמענו מכיוון מערב את היריות והפיצוצים במשטרת קלקיליה. מיד נדרכנו ונערכנו בהתאם.
אחרי כמה דקות נוספות, שמענו רעש של מכוניות. זאת הייתה התגבורת הירדנית הראשונה. נתנו למשאית הראשונה להתקדם, ואז הנחתנו עליה מכת אש. אני הייתי בזוקאי, ויריתי פגז בזוקה לתוך משאית שנעה מולי. היה לנו גם פח הצתה - ג'ריקן מלא בבנזין ובחתיכות גומי, ששמנו בסמוך לכביש, אשר במשיכת המצת היה נותן פיצוץ אדיר. הפעלנו אותו על המשאית הראשונה, והיא ירדה מהכביש. אני לא זוכר אם היא התפוצצה, אבל כשאתה נוסע על הכביש בלילה ופתאום מתפוצצים לך 20 ליטר בנזין מול האף, וחתיכות גומי נופלות עליך ונדבקות לגוף, זה מאוד לא נעים.
"אחרי מכת האש, הגיעה הפקודה לדלג מערבה, כדי שלא נישאר באותו המקום. התמקמנו מחדש. כעבור כמה דקות, הגיע ג'יפ מכיוון קלקיליה. דפקנו גם אותו, והחבר'ה הסתערו עליו. אחרי שלושת-רבעי שעה בערך, הגיעה פקודה להתקפל בחזרה. כל הפלוגה התארגנה מיד בטור, וירדנו חזרה לוואדי ממנו הגענו. התכוונו לשוב לכיוון הגבול, אבל איך שהתחלנו לרדת, שמענו קולות בערבית ורעש של נעליים חורקות על סלעים.
"החל להתפתח קרב בינינו לבין מה שהתברר ככוח מהלגיון הירדני, שהתמקם בצדו השני של הוואדי. ממכת האש הראשונה שלהם נפצעו קשה המ"פ שלנו וכמה חיילים, ולוחם בשם גדעון פיק נהרג. נוצר מצב של חוסר ודאות. המ"מ שלי, דב תמרי, תפס פיקוד ונתן פקודה לסגת אחורנית. טיפסנו על גבעה שהייתה מאחורנו, כדי להתבצר, ונערכנו עליה בהגנה היקפית - עם שלוש מחלקות ועם כל הפצועים".

כמו אנשים מהירח
חייליה המבוצרים של הסיירת החלו להמטיר אש כבדה על הכוחות הירדניים, שניסו לתקוף מכיוון המדרונות. הלגיונרים ביקשו להבקיע את ההגנה ההיקפית בכל מחיר, והתעקשו להעפיל לראש הגבעה. זה היה הזמן להכניס לתמונה שחקן הרסני במיוחד: אש ארטילרית. "קצין התותחנים שהיה איתנו כיוון את האש ממש לאזורנו. הפגזים נפלו לידנו, וזה בעצם מה שהרתיע את הלגיון מלהסתער. מצד שני, זה היה כל-כך קרוב אלינו, שגם החבר'ה שלנו התחילו לשקשק. אבל זה היה סיוע קלאסי.
"לאחר זמן מה, נשארה לנו מעט מאוד תחמושת. לפתע הגיעה ידיעה בקשר שכוח משוריין מגיע לחלץ אותנו. בינינו לבין משטרת קלקיליה היה מוצב בשם חירבת צופין, שהכביש עבר ממש בתוכו. בחפ"ק של אריק שרון הייתה התלבטות: האם להיכנס אלינו אחרי שיכבשו את המוצב, או לפרוץ ישירות דרכו. שרון נתן פקודה להתכונן לכיבוש, אבל התוכנית לא אושרה, והוחלט להיכנס עם כוח זחל"מים, להעמיס אותנו ולצאת.
"לכוח הזה הצטרף ירמי ברדנוב, לוחם ב-101 וקצין חבלה בגדוד, שהשתחרר כחודשיים לפני כן ובא עם בגדים אזרחיים. הזחל"מים עברו את המוצב, והגיעו עד אלינו. אני זוכר כאילו זה היה אתמול איך ברדנוב ניגש אלינו עם חולצה לבנה ואמר: 'אהלן חבר'ה, באנו לחלץ אתכם'.
"עלינו על הזחל"מים עם הפצועים וההרוג והתחלנו לנסוע בחזרה. כל הזחל"מים שהיו לפניי עברו את המוצב בשלום, ואיך שהזחל"ם שלי הגיע למוצב בחירבת צופין - חטפנו פגז נ"ט. הפגז פגע בזחל, והזחל"ם ירד מהכביש ועצר בתעלה. מצאנו את עצמנו בתוך מוצב אויב, כשהקליעים של הירדנים דופקים על הרכב. זאת הייתה הרגשה מאוד לא נעימה. אני לא אשכח איך אמרתי לחבר שלי, חיים רוטקופף: 'אם לא נצא מכאן, יהרגו אותנו'.
"אמרתי לו לבוא איתי, ושנינו קפצנו החוצה מהזחל"ם. רצנו לתוך המוצב, ונכנסנו ישר לתוך אחת התעלות. אמרתי לחיים לרוץ קדימה, כדי שיטהר עם העוזי את התעלה. הוא התחיל להתקדם בריצה, ואני אחריו. במקום מסוים ראיתי לפתע שיורים עלינו, אז מיד הרמתי את הבזוקה ויריתי. כנראה שהירדנים ראו את הרשף, כי שנייה לאחר מכן, זרקו עלינו רימון, וחטפתי רסיס בגב. הבזוקה נפלה לי מהידיים. היה לי כובע גרב, לקחתי אותו, שמתי אותו מאחור כמו תחבושת והמשכתי ללכת.
"המשכנו לטהר את התעלות עם העוזים. ירו עלינו מכל כיוון אפשרי. אי-אפשר לתאר את זה: אתה רץ בתוך תעלה, ורואה כדורים חולפים מכל הצדדים. אבל היינו חיילים ועשינו מה שלימדו אותנו - לרוץ קדימה ולחתור למגע. חלפו כעשר דקות עד שהגענו לצד השני של המוצב. התפצלנו: חיים הלך ימינה ומצא שער פשפש, ואני נתקלתי בגדר. קפצתי מעליה כמו חרגול, ונפגשנו מאחוריה. ירדנו לתוך ואדי, ותוך כדי ההליכה שמענו לפתע קולות בעברית. עצרנו, ולא הצלחנו להבין מי אלה, בהתחלה חשבתי שאלה ערבים.
"כשהתקרבו הקולות, התברר שאלה היו עוד חמישה חבר'ה שקפצו מהזחל"ם הפגוע, אבל לא עברו במוצב - אלא עקפו אותו וירדו ישירות לוואדי. אספנו אותם איתנו, והתחלנו ללכת לכיוון צפון-מערב, לקיבוץ איל. הלכנו לאט-לאט בפרדסים, עד שחצינו את הגבול. כשהגענו לקיבוץ, הכוחות שהיו שם לא הבינו מאיפה צצנו - נראינו להם כמו אנשים שהגיעו מהירח".

מוטב מאוחר
לפני כשנתיים ארגן תא"ל (מיל') יוסף קולר כנס פלוגתי, לציון 50 שנה ליום הגיוס. לקראת האירוע, עבר הקצין הוותיק על תצלומים וקטעי ארכיון שהחזיק בביתו. בעת הנבירה, התגלתה מודעה מזדקנת וחרדלית בצבעה, שהכריזה כי הוחלט להעניק לו, לחברו הטוב חיים רוטקופף ולחייל בשם יצחק זכרוביץ' את צל"ש אלוף פיקוד המרכז.
קולר עצמו ידע על קיומו של הצל"ש, אך לפתע הבין שקיימת אפשרות שמשפחתו של רוטקופף, אשר נפל בקרב המיתלה כחודש לאחר פעולת קלקיליה, כלל לא מודעת לו. באותה תקופה לא נערכו טקסים להענקת צל"שים, וההודעה על הענקתם נעשתה באמצעות תליית מודעה בבסיס. מכיוון שההחלטה על הענקת הצל"ש התקבלה לאחר נפילת חברו, הסיכויים שקרוביו יידעו על כך היו קלושים. "פתאום נפל לי האסימון", מספר קולר. "התקשרתי לאחותו של חיים ושאלתי אותה: 'רבקה, את יודעת שאחיך קיבל צל"ש על פעולת קלקיליה?' היא מעולם לא שמעה על זה, ואף אחד מהמשפחה שלו לא קיבל לא נייר ולא תעודה.
"זה חימם לי את הטורים, והתיישבתי לכתוב מכתב לאלעזר שטרן, ראש אכ"א דאז. כתבתי שיש לנו בחור שנפל במיתלה, ועד היום לא קיבל את הצל"ש שמגיע לו. ציינתי שאנחנו הולכים לערוך בעוד שלושה שבועות כנס, ושזה יהיה נהדר אם צה"ל יעניק במהלכו את הצל"ש לאחותו. באותה הזדמנות גם כתבתי שאם לא קשה לו, אני אשמח לקבל כבדרך אגב את הצל"ש שמגיע לי.
"יום הטקס כבר הגיע, אבל לא הייתה תגובה. אז הדפסנו תעודה, קנינו סיכת צל"ש בחנות סמלים, ומעל בימת הטקס קראתי לאחותו של חיים ואמרתי לה: 'צה"ל לא הצליח להעניק צל"ש לאחיך, אבל הנה פלוגה ב' מעניקה לך אותו'. זה היה מרגש בצורה יוצאת מן הכלל. רק לאחר כמה חודשים התקשרו אליי מהצבא, והודיעו שאישרו להעניק לשלושתנו את הצל"שים שמגיעים לנו. אמנם 50 שנה אחרי - אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם".