צילום: יהונתן בן-דוד

אז נכון, הם טרם השלימו תורנות מטבח ראשונה ואפילו עוד אין להם מדים, אבל לפחות משוכה אחת כבר עברו שמונה מבני המחזור האחרון של מרכז "יובל עילם", המכין נערים ונערות לשירות קרבי בצה"ל: הגיבוש לסיירת מטכ"ל # רגע לפני שהאזרחות מהם והלאה, הפגיש אותם "במחנה" לשיחה על חששות וחלומות # אנחנו כבר חייבים לקצר להם את השמות לאותיות

בעיצומו של הריאיון פורץ לפתע ויכוח תהומי. "על מה אתה מדבר", מבטל ש' את דבריו של א', "בשייטת שרוטים לגמרי, זה ידוע". "נו אז מה, החבר'ה של שלדג הכי חזקים, זה אומר משהו?" משיב א' בביטחון. "אין מה לעשות, מבחינתי מטכ"ל זה הרבה יותר יוקרתי משלדג", תורם נ' את עמדתו לדיון, "למרות שאני לא ממש יודע מה כל אחת מהן עושה בדיוק", הוא מודה.  "אז איך אתה יודע שזה הכי טוב?" מתריס א', "אי-אפשר לדעת, הרי המטכ"ליסטים במילואים מגיעים לגיבושים עם כרס בירה".
כנראה שככה זה - עברת את הגיבוש לסיירת, וכבר מותר לך להעלות על המוקד את כל אחת מהיחידות המיוחדות של צה"ל. את הדיון הער הזה לא מנהלים חמישה ותיקי סיירת מטכ"ל ממבצע אנטבה, אלא חמישה מלש"בים שהתגייסו השבוע והתחילו את המסלול הארוך אל "היחידה", הלא היא יחידת העילית של אגף המודיעין ובמידה רבה של צה"ל כולו - סיירת מטכ"ל. אלא שחמשת הצעירים שמאוד רוצים להגיע לקו הגמר ולהצטרף ל"יחידה", מסתפקים לעת עתה בתואר "בוגרי יובל עילם" - תוכנית ההכנה לצה"ל שייסד בוגר 669 הפועלת מזה 22 שנה בהרצליה.

ריאליטי מטכ"ל
על אף העובדה שבן קצין הוא כבר לא חלומה הרטוב של כל אם יהודייה - שבהחלט יכולה להסתפק בחתן היי-טקיסט - הסיירות עדיין שומרות על כבודן. בתוך מועדון הזהב של הסיירות, גם "היחידה", עם כל השושואיסטיות הנלווית, היא עדיין סמל סטטוס, ליגה בפני עצמה.
שמונה מבין הצעירים שעברו השנה את המיונים ואת הגיבושים וקיבלו את צו הגיוס המיוחל לסיירת מטכ"ל, משתייכים לקבוצה מצומצמת בת 29 איש, בני המחזור ה-22 של "יובל עילם". הצעירים האלה החליטו שאת דמי הכיס שלהם מוטב להשקיע בתוכנית הכנה גופנית ומנטלית לצה"ל, כדי להכין עצמם לקראת השירות המובחר ביותר.
ביוזמת "במחנה" כינסנו חמישה מהם בחוף הים בסידני-עלי לשיחה פתוחה, רגע לפני שכבר לא יוכלו לדבר על שירותם. "תמיד חלמתי להיות קרבי, עוד כשהייתי קטן", מספר י', נצר לשושלת צנחנים מפוארת. נדמה שאצל רובם האווירה בבית עשתה את שלה: אביו של א' הוא סא"ל בקבע, ואחותו של ש' שירתה כלוחמת בעוקץ. "ברגע שהמשפחה נמצאת במערכת, אתה מבין את החשיבות בלהיות קרבי", מוסיף א'. "אנחנו רואים את ההבדל בין מי שעבר שירות קרבי ומי שלא", חורץ ט', "בהלך הרוח, באופי, באישיות ובבגרות".
התהילה שבסיירת - וגם הגאווה על עצם צליחת הגיבוש - החלו לתת את אותותיהם על המלש"בים הצעירים. בעבורם, מתברר, זה קצת כמו תוכנית ריאליטי. "סיפרתי שאני מתגייס למטכ"ל רק לחבר אחד, אבל עכשיו כל השכבה כבר יודעת", צוחק י', "אלו הדברים שהכי מעניינים ילדים בגילנו, לדעת מי עבר ומי לא". "ביומיים הראשונים אתה אומר לעצמך 'וואי, אני מטכ"ליסט', אבל אז זה עובר", מודה ש', "ואם מישהו שלא קרוב אליי שואל לאן אני מתגייס, אני פשוט אומר לו שלצנחנים'".
"עדיין לא התחלנו כלום - אנחנו מתגייסים כמו כולם ועוברים טירונות רגילה עם הצנחנים", מוסיף א', "רק אחרי שנה ושמונה חודשים של מסע מפרך אפשר להתחיל להגיד שאתה בסיירת מטכ"ל". "בעצם", הם מתקנים, "אחרי שנה ושמונה חודשים אתה כבר לא יכול להגיד כלום".
לנסות ולשמור את הרגליים קרובות לקרקע, אומר מבחינתם לא להתמכר מדי להילה העוטפת את תפקידם המיועד. "אני באמת מאמין שלהיות קרבי זו התרומה הגדולה באמת, ובייחוד בחטיבות החי"ר, שזה מה שהצבא באמת צריך", מבהיר א', "יש כמובן גם צורך ביחידות מובחרות, אז אם אני מתאים לשם ויכול לתרום, למה לא?". "כל העניין של הסיירת הוא רק בונוס", קובע י'. "'לתרום למדינה' זה להיות לוחם. אני לא הולך לתרום יותר ממה שגולנצ'יק תורם. אז הקרבי זה בשביל הצבא, סיירת מטכ"ל זה כבר בשבילי".
אתם הרי אפילו לא יודעים כלום על המסלול שאתם עתידים לעבור.
"זה שאתה לא יודע מה אתה הולך לעשות, אפילו בזמן המסלול, זה לא מפחיד, אלא מסקרן", מבהיר י'. "באיזשהו מקום, זה מה שמושך אותך, המסתורין שעוטף את היחידה", מוסיף ט'. "אתה יודע שהתפקיד חשוב, ואף אחד לא חולק על כך, אבל אתה ממש לא יודע מהו. אפשר לומר שאתה הולך אל הלא נודע".  "בינתיים אפילו לא חושבים על הקושי בלשמור על דיסקרטיות", מסביר נ'. "קודם נגיע לסיירת ואז נחשוב".
אבל ההורים בוודאי כבר הספיקו לדאוג.
נ': "האמת היא שכשאבא שלי שמע שהתקבלתי, הוא אמר 'רגע, איך אתה הולך לקרבי? מאיפה זה בא?' את הצבא שלו הוא בכלל העביר בתור נהג".
ש: "אמא שלי התלהבה, אבל היא בלחץ. אני באמת חושב שאין לה סיבה, כי רוב הסיכויים שבמקום כזה לא אהיה חשוף לסכנה כל הזמן, אלא רק במבצעים המיוחדים".
א': "טוב, אתם יודעים איך זה, את אמא הכל מדאיג".

מחר אהיה כוכב
בחינה מדוקדקת של ההכשרה שעוברים החניכים במרכז "יובל עילם", עושה רושם שתוכנית ההכנה לצה"ל קשה יותר לעתים מהגיבושים אליהם מכינים את החניכים. הם מתחילים בשני אימונים בשבוע, ולאחר עלייה ברמת הכושר הגופני שלהם הם נדרשים להוסיף אימון גם ביום שישי. מלבד ההכשרה הפיזית, הם נחשפים למור"קים ולשיחות מוטיבציה, לשיעורים על אורח חיים בריא ולימי אימון מיוחדים לקראת גיבושים. המדריכים הם בוגרי המרכז, שעברו רובם ביחידות מובחרות.
"יש משפט מנחה פה במרכז", מספר ט', "'תהילתנו אינה נמדדת ביכולתנו ליפול, כי אם ביכולתנו לקום לאחר הנפילה'. יש אפילו נוהל תואם להעלאת המוטיבציה: כותבים על הנעל אות או סימן שמסמלים את המשפט הזה, ואם אתה עייף בגיבוש ומוריד את הראש למטה, אתה רואה את הציור הקטן שציירת לעצמך לפני כן על הנעל וזה מרים לך את הראש".
"חלק מציירים כוכב שמסמל 'מחר אני אהיה כוכב'", משתף א', "זה אומר שגם אם לא הצלחת היום, מחר תוכל להצליח. מנסים לשפר את מצב הרוח בכל מיני דרכים, נותנים לך... איך קוראים לזה בצבא? צ'וקולוקים?"
קבוצות הנערים שמתאמנות במסגרת כגון זו  הופכות במהרה לקהילה בפני עצמה. מסורות פנימיות השתרשו במהלך השנים, והן מועברות ממחזור אחד לשני. אבל יחד עם המסורת התגבשה גם התחושה שכדי להגיע לסיירת - צריך להשקיע לא מעט כסף. באופן הזה האפשרות של אימונים אישיים להגשמת המטרה, מתרחקת מעיניהם של "מורעלים" מעוטי יכולת. "כשהייתי בגיבוש שאלו אותי איך עירוני כמוני הגיע ל'יובל עילם', למרות שכמעט כולם כאן עירוניים", מספר ש', תושב הרצליה. "א' הוא היחיד שבא מאלפי מנשה, כמעט כל השאר באו מהעיר: תל אביב, נתניה". "אין מה לעשות", מודה א', "ל'יובל עילם' מגיעים ממקומות יותר מבוססים, כמו רעננה או הרצליה".
אתם בוודאי מכירים את הביקורת על ההכנות הפרטיות לצבא, שהופכות לתוכנית לעשירים בלבד.
א': "איך יובל בעצמו אומר? אימון שווה שלוש משמרות ב'מקדונלד'ס'. כנראה שאין מה לעשות, צריך להשקיע כסף בשביל להצליח".
י': "זה לא עניין של כסף, כי הכנות קרביות יש בכל חור".
ש': "אני השתתפתי בתוכניות הכנה אחרות לצבא, והאימונים שם נראו כמו בדיחה. כנראה שאנשים שזה לא כואב להם בכיס - לא מתאמנים ברצינות. כשהייתי מגיע לאימונים שם, לא הייתי מתאמץ בכלל. מי שמלכתחילה משקיע כסף, רוצה להוציא את המקסימום. וחוץ מזה, אפשר גם להתאמן לבד ולרוץ בים". 
א': "אבל רוב החבר'ה שהתקבלו ליחידות מובחרות התאמנו לפני כן בקבוצה, שילמו כסף".
י': "בעיניי, כל אחד יכול להתקבל לסיירת. ההכנה לא גורמת לזה שנהיה טובים יותר, היא לא משנה אותך מקצה לקצה. פשוט למי שבא להכנה יש סיכויים טובים יותר, כי מראש יש לו יותר מוטיבציה ונכונות להשקיע".
לדברי חברי הקבוצה, אחד היתרונות הגדולים באימוני הכושר הקרבי הוא הכוח הטמון בהיותם קליקה גדולה. "אתה לומד מהחברים שמתאמנים איתך", מסביר י'. "אם מתאמנים בדיונות וכולם מתעייפים, אבל אחרי שעה חבר שלך דופק ספרינט, אז אתה רואה שזה אפשרי וגם רוצה להצליח".
אפילו בגיבוש, כשהשאיפה היא לבחון כל אחד מהתמודדים בפני עצמו ולהפריד בין מכרים, החבר'ה של "יובל עילם" הקשו על המארגנים. "לאט-לאט העיפו מכל קבוצה את ה"יובליסטים" שהכירו אחד את השני, עד שבסוף נוצרה קבוצה שהורכבה רק מאיתנו", נזכר י'. "ואז המפקד של הגיבוש הצביע על אחד מאיתנו ושאל 'מי מכיר אותו?' - וכולנו כמובן הרמנו יד. הוא הצביע על אחד אחר, וכולם, שוב, הרימו יד. הוא התבלבל ולא הבין מה העניין, ואז שאל 'מה זה, הוא היה בכוכב נולד או משהו?'"

שלוש שנים בגינה?!
יש משהו נוח בלהיות היחיד שעבר את הגיבוש לסיירת בסביבת המכרים שלך; היחיד שזוכה להתלחששות מאחורי גבו כשהוא עובר במסדרון בית-הספר, היחיד שחוזר לבקר במרכז ההכנה לצה"ל בשישי וזוכה להערצת יתר החברים שבוחנים את היקף הזרוע שהתנפחה. אבל מה קורה כשמצטרפים אליך שבעה? ה"יובליסטים", מצדם, לא מרגישים יוצאי דופן. "במקום כזה, נורמלי להיות מטכ"ליסט", מסביר א'. "באים לאימון ורואים מאמן אחד טייס, השני שלדגיסט. בחברה כזאת, למה שאני לא אהיה כזה?"
כי לא רק שאתם לא חושבים על השתמטות, אתם אפילו מתנדבים לשירות קרבי ארוך וקשה משמעותית.
 "אצלנו, בתל מונד, אני לא מכיר אחד שלא רוצה להגיע לקרבי", מספר י', "כל הבנים שואפים להיות לוחמים. אני לא מכיר אף משתמט". "בהרצליה יש מגמה מעורבת", אומר ש', "אנשים קיצוניים לשני הצדדים. או שהם הולכים למקסימום - סיירות ויחידות עילית - או שהם ג'ובניקים ומשתמטים".
"ברור לי שאני לא הולך לעשות יומיות, אבל אני לא מרגיש פראייר", פוסק י'. "אני חושב שמי שהולך לצבא להיות פקיד הוא הפראייר, הוא זה שמפספס את החוויה. גם אם הייתי ג'ובניק, הייתי שואף למקסימום - לתלפיות או ל-8200". "היום הלכתי לבקו"ם עם חבר שהתגייס", מספר ש', "וראיתי שם חיילים מסדרים את הגינה. בשביל זה לעשות שלוש שנים?"
אתם, בכל מקרה, כנראה תעשו יותר - השירות במטכ"ל מחייב חתימה.
"זה ממש רחוק ממני, אבל וואלה, להיות מפק"ץ במטכ"ל זה מטורף", אומר ש'. "זה חיסרון שרק מעטים מהיחידה יוצאים לקצונה כי אין תקנים", מסביר י'. "צריך להיות בשביל זה שפיץ אמיתי", קובע ש', "זה הטופ של הטופ". "אם אני אסיים מסלול ויגידו לי שאני לא יכול לצאת ממנו לקצונה, אני אצא להיות קצין בצבא הגדול", מתנבא ט'. "מה, גם אהוד ברק הלך להיות קצין בשריון ואז חזר".

קצת ממה שמותר לספר על סיירת מטכ"ל

לפני כשבועיים הודיע דורון אביטל, מי שהיה מפקדה ה-16 של סיירת מטכ"ל (בין השנים 1992-1994) כי יתמודד בבחירות המוקדמות (פריימריז) של מפלגת קדימה. אף על פי שעברו 15 שנה מאז עזב את "היחידה", הוצמדה השורה הזו מהרזומה הצבאי המפואר של אביטל לכל אזכור של שמו בתקשורת, ובכך הוכחה שוב עליונותה של הסיירת, שבמשך שנים היה עצם קיומה סוד מוחלט בהחלט.
ראשיתה של סיירת מטכ"ל - שזכתה להילה המסנוורת ביותר בצה"ל לאורך השנים - הייתה בשנת 57', אז הוקמה על-ידי אברהם ארנן כיחידת משנה ליחידה 154 של אמ"ן שהתמחתה בהפעלת סוכנים. צה"ל הודה לראשונה בקיומה של היחידה רק אחרי אסון צאלים ב' ב-92', שבו נהרגו שישה מחייליה בעת אימון לקראת מבצע לחיסולו של סדאם חוסיין, שנגנז בעקבות האסון.
בין פעולות היחידה שזכו לפרסום נמנות הפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה, מבצע "אביב נעורים" בביירות, מבצע יונתן (אנטבה), ההשתלטות על מחבלי קו 300, חטיפת השיח' מוסטפה דיראני, חוטפו של הנווט השבוי רון ארד, וכן פעולות בעומק לבנון במלחמת לבנון השנייה - באחרונה שבהן נהרג בבעל-בק סא"ל עמנואל מורנו.
לשורותיה של "היחידה" לא מתקבלים עם פרופיל הנמוך מ-82 - וגם זה רק אם הרשמת במיוחד ביום סיירות שמקיימות היחידות המובחרות של צה"ל. לאחר מכן על המלש"ב לעבור גיבוש לסיירת בן שישה ימים, בדיקות רפואיות מקיפות וריאיון אישי עם פסיכולוג.
מסלול הלוחם ביחידה נמשך כ-20 חודשים, וכולל טירונות חי"ר, אימון מתקדם ומסלול הכשרה ייעודי עם דגש על ניווטים, הסוואה, לוט"ר, מודיעין וסיור. המאמץ הפיזי והנפשי נחשב ליוצא דופן, כשהדגש מושם על יכולות הפרט כלוחם בודד, וגם על לחימת הצוות כולו.
עם סיומו של המסלול מתקיימת הכשרה נוספת ביחידה בת כארבעה חודשים וחצי, שרק לאחריה מצטרפים הלוחמים הצעירים לצוותים הקיימים. בשל ההכשרה הארוכה - למעלה משנתיים במצטבר - שירות בסיירת מטכ"ל מחייב חתימה על שירות קבע בן שנה לפחות.
בין מפקדי צה"ל המפורסמים שצמחו ביחידה, ניתן למנות את מפקדה לשעבר, שר הביטחון, אהוד ברק, את יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, ואת השר לביטחון פנים, אבי דיכטר. מלבד ברק, עברו בשורותיה עוד שני רמטכ"לים: משה (בוגי) יעלון, שפיקד עליה בשנים 1987-1989, ושאול מופז, שהיה סגנו של יוני נתניהו בזמן שפיקד על הסיירת. גם לא מעט אלופים יצאו משורותיה, ביניהם עוזי דיין (לימים סגן הרמטכ"ל וראש המועצה לביטחון לאומי), עמירם לוין (לימים המשנה לראש המוסד), דני יתום (לימים ראש המוסד) ונחמיה תמרי ז"ל (לימים אלוף פיקוד המרכז).