צילום: טל זגרבה

מתוך עשרה חודשי פעילות אינטנסיבית ברצועת עזה, זוכר לוחם גולני, סמ"ר (מיל') דור אבן, שני תאריכים ארורים. הראשון הוא 17 באוקטובר 2007. באותו יום נכנס כוח מגדוד 51 לסמטאות הטרור, עניין שבשגרה. באותו יום, ביקש אבן באופן חריג להיעדר מהפעילות, עקב בעיות בברכיו. הוא נשאר בחוץ, וחבריו לפלוגה הרובאית נתקלו במחבלים. בחילופי האש נפגע חברו הטוב של אבן, סמ"ר בן קובאני ז"ל - ונפטר בדרכו לבית-החולים. עזה, מבעד לדמעות, נראתה נוראית מתמיד.
"כשבן נהרג היינו כבר שנתיים בצבא", נזכר אבן. "אחרי שאתה עובר עם בן-אדם מלחמה, מסעות ומבצעים, זה כבר נהיה הרבה יותר מחברות. היינו קרובים מאוד. לפני שבן נכנס לפעולה, הוא נתן לי לשמור על הפלאפון שלו. כמה דקות אחרי שנודע לי שהעניינים הסתבכו ושהוא נהרג, הפלאפון צלצל: זה היה אבא שלו. לא עניתי. עד היום אני כועס על עצמי שלא יצאתי למבצע ההוא".
התאריך השני שצרוב בזיכרונו של אבן הוא 20 בדצמבר 2007, אז כבר היה כשיר לפעילות. באותו יום, במהלך מבצע ברצועה, נכנס הלוחם עם חבריו למחנה הפליטים אל-מואסי. בעת שלוחמי הפלוגה שהו במבנה במקום, ירו לעברם מחבלים, ומהאש נפגעו מספר חיילים ומפקדים. במקביל, הסתערה על המבנה חוליה פלסטינית. אבן ומפקד המחלקה שלו, סגן שמעון סיסו, זיהו את מיקום המחבלים, זינקו לעברם ופגעו באחד מהם. לאחר מכן שבו השניים למבנה, זרקו רימון ושוב יצאו להסתערות - עד שהרגו את כולם. על תפקודו זה הוענק לאבן צל"ש מח"ט גולני.

חמישה כדורים בחזה
היכרותם של בני מחזורו של אבן עם עזה החלה מוקדם מן הצפוי. ביום בו עמדו לוחמי נובמבר 05' להצטרף לגדוד, כחלק ממסלול הלוחם שלהם, נחטף גלעד שליט. "בדיוק סיימנו את ההכשרה בבא"ח, והיינו על האוטובוסים בדרך לירושלים", נזכר אבן. "סיפרו לנו על החטיפה, וישר ירדנו לעזה. ישבנו שם כשלושה שבועות, אבל אז נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב, ועלינו ללבנון. אחרי המלחמה סיימנו מסלול, והצטרפנו לפלוגות הוותיקות. אני הלכתי לרובאית. היה לנו קו בחרמון, אחריו אימון, ובמאי 2007 התיישבנו בעזה. בכל שבוע היינו יוצאים לפחות לשני מבצעים, גם בשבתות וגם בחגים. זה כבר הפך להיות שגרה. ב-17 באוקטובר בן נהרג, והפעילות התחילה להיות יותר רצינית. ככה חלפו בערך חודשיים, עד שיצאנו למבצע הגדול.
"זה התחיל בנוהל קרב ארוך, שנמשך שבועיים. בבוקר היו מחלקים פקודות, אחר-כך עולים על ציוד - ואז נכנסים פנימה לרצועה. רוטינה קבועה. רוב הכניסות היו קצרות, בסגנון של 'נכנסים בחושך ויוצאים בזריחה', אחרות לקחו 24 שעות, והיו גם כאלה שארכו יומיים-שלושה. המטרות היו בעיקר גילוי מנהרות ותפיסת מבוקשים. עקרונית, מדובר במבצעים די פשוטים, אבל הם כל הזמן היו מסתבכים - למחלקה שלנו פשוט היה כישרון למשוך אש מחבלים. התרגלנו כבר לכל: כדורים עוברים מעליך, פיצוצים מסביב, אבל שום דבר לא נראה לנו יותר מדי מרגש.
"באחד מימי המבצע נכנסנו לאחד הבתים לצורך מארב. בצהריים, בדיוק כשעמדו להחליף אותי במשמרת, שמעתי לפתע מישהו צועק 'אללה אכבר'. מחלון הקומה השנייה ראיתי מחבל רץ עם נשק לכיוון הבית, ויריתי בו איזה חמישה כדורים בחזה. פתאום התחילו יריות גם בקומה למטה. מפקד המחלקה שלי, שמעון סיסו, ירה גם הוא לעברו. הכדור הזה פגע בחגורת הנפץ שהייתה על המחבל, והמטען התפוצץ. מיד התחילו עוד פיצוצים בקומה הראשונה. היו שם שני מחבלים נוספים, שישבו על הדלת של הבית, ירו פנימה עם קלצ'ניקוב ודפקו אר-פי-ג'י דרך הדלת. הסמל ועוד כמה חיילים נפצעו.
"עמדתי בחלון, שהיה מעל שני המחבלים. ניסיתי לירות עליהם, אבל הם ירו למעלה, ועפו לי רסיסים לפרצוף. זרקתי שני רימונים, הקצין שלי זרק עוד אחד והסמל זרק עוד שניים. הרימונים נחתו על הרצפה ולא פגעו במחבלים, כי האזור בו הם עמדו היה מין כוך מוגבה, שהיה בלתי אפשרי להגיע אליו מהקומה השנייה. אני והמ"מ החלטנו לרדת למטה.
"במהלך הירידה, ראיתי את אחד הלוחמים, גבי זיו, שוכב פצוע קשה על הרצפה. אני וסיסו ניסינו להוציא אותו החוצה, אבל הדלת נתקעה. ככל הנראה, טיל אר-פי-ג'י שבר את המנעול ואי-אפשר היה לעבור. הורדנו את גבי, תפסנו את הדלת, תלשנו אותה מהמקום, ויצאנו החוצה. ידענו שהמחבלים צריכים להיות בקרבת מקום".

בערב הלכתי לחתונה
אבן ומפקדו פרצו החוצה מהמבנה דרך המעבר שפילסו לעצמם, ומבלי שידעו זאת, איגפו את המחבלים - שהיו עסוקים כל אותה העת בניסיונות לחדור פנימה. מסביב נשמע שאון טילי הנ"ט הרועשים ללא הרף, יחד עם קולות הירי. בתוך הקקופוניה הזו, גיששו שני הגולנצ'יקים את דרכם לעבר הלא נודע.
"היינו בטוחים שהמחבלים יהיו ליד הדלת, והגענו לפינה של הבית. ואז ראינו אותם. הם היו לבושים בבגדים שחורים ובווסט שחור, לכל אחד מהם היו שני רימונים ושני טילי אר-פי-ג'י - והם ירו לתוך דלת הכניסה. זינקנו עליהם, והם ירו עלינו בחזרה. הכל התרחש ממרחק של פחות משני מטרים. זה הרבה יותר ממזל שלא פגעו בי. אני לא מבין איך נשארתי בחיים.
"באופן אינסטינקטיבי, חזרנו אחורה לפינת הבניין. שמעון נכנס פנימה למבנה, וזרק עליהם רימון מהחלון של המטבח. במקביל, אני המשכתי לירות. שמעון יצא החוצה, ושוב חבר אליי. חיכינו כמה רגעים והתנפלנו עליהם עוד פעם. שוב הסתערנו, והורדנו את שניהם. ריססנו אותם עד שהם הפסיקו לזוז.
"חזרנו לתוך הבית, והוצאנו את גבי החוצה באלונקה. בזמן שאני וסיסו חיכינו בחוץ שיבואו לפנות את הפצועים, ירו עלינו טילי אר-פי-ג'י כאילו אין מחר. הטילים עברו לידנו ולא פגעו בנו, והערבים המשיכו לירות עלינו צרורות מנק"ל, ואנחנו אפילו לא ידענו מאיפה. לא היה לנו כל-כך איפה להסתתר, אבל גם לא חשבנו על זה, כי היינו בלחץ להוציא את גבי החוצה. בינתיים, כל המחלקה המשיכה לירות לכיוון מחבלים נוספים, שהגיעו דרך הפרדס.
"תוך כמה דקות הגיעו הסרס"פ, הסמ"פ ועוד כמה חיילים עם 'אכזריות'. הם פינו את כל הפצועים החוצה, והביאו אותם לתאג"ד לקבלת טיפול. יצאנו החוצה בערב, ובדיוק התחיל לרדת גשם. החול הפך לבוץ, שקענו בו, החלקנו, ובסוף הגענו לבסיס מלאים בדם ובבוץ, והתקלחנו. אף אחד עוד לא הבין מה קרה שם - רק אחר-כך, כשכולנו ישבנו ועישנו סיגריה, התחלנו להריץ את הדברים בראש.
"באותו ערב, עוד הייתי צריך להגיע לחתונה. המ"פ לקח אותי לתחנה, ותפסתי את הרכבת האחרונה. אמא שלי אספה אותי, והחלפתי בגדים באוטו. זאת הייתה חתונה של אחות של חבר טוב מהשכונה, שגם הוא שירת בגדוד, וכולם שמעו ממנו מה קרה. אחרי ששתיתי קצת, עלה לי הכל, והתחלתי לעכל את מה שהתרחש קודם. השריטה הזאת של איך אנשים מתנהגים בערב לעומת מה שהיה לי בבוקר, זה לא נתפס אצלי.
"חזרתי ביום ראשון לבסיס, והמשכנו כרגיל. עוד פעם מבצעים, ושוב ממשיכים בשגרה. אבל מהאירוע הזה הכל נשאר בי חרות. אני זוכר הכל אחד לאחד, בייחוד איך שירדתי מהקומה השנייה וראיתי את גבי שוכב על הרצפה פצוע. אני יכול לתאר את זה עד רמת שברי הזכוכיות על הרצפה והחורים שבקיר.
"עד התקרית, הייתי מסוג האנשים שלא פוחדים. הייתי עומד בחלון גם כשהיו יורים, מחפש בכוונת את מי שיורה, ולא זז. הכדורים עברו לידי ופגעו בקיר, אבל לא התייחסתי לזה ברצינות. אבל כשדבר כזה קורה, פתאום הכל נראה לך אחרת, אתה מבין שזה באמת יכול לקרות גם לך. לפתע אתה מתחיל לחשוב מה היה קורה אם לא היית חוזר. אתה מדמיין איך אמא הייתה נשברת, וחושב על החברים מסביב. אלה דברים שבן-אדם בגיל הזה לא צריך לעבור. מצד שני, אתה מרגיש מוכן יותר לחיים, כי את החוויה המטלטלת שעברתי אי-אפשר לעבור במקום אחר.
"אלה היו קטעים כמו שרואים בסרטים: אתה יורה, הם יורים עליך והכדורים מחוררים הכל מסביב. זה היה לטוב ולרע, כי את תחושת הפחד אני כבר לא כל-כך מכיר. אני כבר לא יודע מה זה לחץ או היסטריה, ואפילו לא חושש מתאונות דרכים. בוא נגיד שאם הגעתי למצב שיורים עליי משלושה מטרים, ואני רץ לכיוון הכדורים כדי לירות בחזרה - אז מה זה כבר להחליק עם אופנוע על הכביש".

הטראומה שאחרי
שנה חלפה מאז הקרב בעזה, אך מפעם לפעם הזיכרונות מאותו אירוע עדיין תוקפים את סמ"ר (מיל') דור אבן. ביום הוא מוצא את עצמו מגלגל בראשו את היום ההוא לפרטי פרטים. בלילה חוזר אליו הקרב בחלומות. “אתה סוחב את זה כל הזמן", אומר אבן. “בהתחלה היו לי בעיות של סיוטים, והיה לי קשה לתפקד. הייתי משתתף במבצעים והכל, אבל כשהייתי חוזר הביתה, זה היה מציק לי. הלכתי כמה חודשים לטיפולים פסיכולוגיים, ודי התנקיתי. עכשיו אני בסדר, אבל לפני חצי שנה לא הצלחתי לדבר על זה - פשוט לא הייתי מסוגל.
“למרות שהטראומה מהקרב פחתה, עדיין יש לי בעיה עם סרטי מלחמה קשים: זה עושה לי משהו, ומשפיע עליי אחרת מאשר על אדם אחר. פעם התייחסתי אליהם כמו לסרטי אקשן, אבל היום אני באמת מרגיש איך זה להיות שם. ובכל זאת, שאני לא מצטער על החוויה שעברתי. אין לי שום חרטה על התקופה ההיא".