ביל מאריי ושרון סטון ב"פרחים שבורים"

ביל מאריי– שעובר ממש לנגד עינינו טרנספורמציה מבנאדם לכלבלב פעור עיניים– הוא דון ג'ונסטון (לא דון ג'ונסון מ"מיאמי ווייס", כפי שכמה דמויות טועות לחשוב). אם לא הבנתם משמו, אז הוא דון ז'ואן. ז'תומרת, בדימוס. היום הוא רק יושב על הספה בביתו, חנוט בטריינינג, ובוהה במסך פלזמה ענק. כן, עוד דמות תלושה מבית היוצר של ג'ים ג'רמוש.

אם קיבלתם את הנחת היסוד המפוקפקת שהבחור האנטי כריזמטי הזה, שאפשר לפתוח מועדון מעריצים של בטטות כורסה על שמו, היה פעם דון ז'ואן, נוכל להמשיך ולספר לכם שחברתו של הדון עוזבת אותו ("אני כמו הפילגש שלך, רק שאתה אפילו לא נשוי!"), ממש כשהוא מקבל מכתב אנונימי המבשר לו שיש לו בן, ושהוא בדרך, אז כדאי שיכין את כפפת הבייסבול.

משחק מצויין

לדון (שלומר עליו "אדיש" זה כמו לומר על בר רפאלי "חביבה") זה לא ממש מזיז, אלא שלרוע מזלו שכנו הוא בלש אתיופי חובב (ג'פרי רייט), שמשלח אותו למסע בנתיב הלבבות השבורים שלו, בעקבות חמש חשודות פוטנציאליות, כל אחת מוזרה מקודמתה. איכשהו דון מסכים, כי אם כבר לבד- אז שיהיה בתנועה. בדרך הוא ישכב עם שרון סטון, יחטוף פנס בעין וחתול יקרא את מחשבותיו, ולבסוף הוא יחזור למקום ממנו יצא. אבל קצת אחרת.

ב"פרחים שבורים" ג'רמוש ("גוסט דוג") במיטבו. ההומור מינורי ומדויק, העלילה רופפת, הקצב איטי, יש מטען פילוסופי שאינו מכביד, גם אם הסמליות לא תמיד מעודנת, כמו הילדה שנקראת לוליטה ומתנהגת כמו– נו, מה אתם חושבים. דמויות המשנה נפלאות, במיוחד הדוקטור המתקשרת עם בע"ח, והמשחק מצוין, כולל שרון סטון. ומעל כולם נוצץ מאריי, שממשיך לקפוץ מפסגה לפסגה, לבנות את עצמו כשחקן משובח בזכות בחירה מבריקה של תפקידים ובמאים (כמו ווס אנדרסון וסופיה קופולה), ורושם שיאים חדשים בתפוקה הקומית של הפרצוף החתום שלו.

איך זה נגמר בסוף, אף אחד לא יודע. יש כמה רמזים (איך החברה לשעבר קשורה לכל העניין? ומיהו ה"boy in car" שמופיע בקרדיטים?), אבל זה לא ממש משנה. כמו תמיד במסעות של ג'רמוש, לא היעד חשוב, אלא הדרך. ובדרך הזאת, מצא ג'רמוש בן לוויה מושלם, שלוקח אותו הישר אל לב הקהל. המסע הבא שלהם יהיה לאוסקר.

פרחים שבורים (ארה"ב, 2005). תסריט ובימוי: ג'ים ג'רמוש. שחקנים: ביל מאריי, ג'פרי רייט, ז'ולי דלפי, שרון סטון, פרנסס קונרוי, ג'סיקה לאנג, טילדה סווינטון. 106 דקות.