זהירות, זה ממכר

מ' בא מבית טוב. הוריו לא חסכו ממנו כלום, הייתה לו ילדות מאושרת, בטיולים שנתיים הוא תמיד ישב בספסל האחורי. ניבאו לו עתיד מזהיר, אמרו שיהיה עורך דין, רופא או אצן אתיופי. אבל מ', התקווה הגדולה של המשפחה, זרק הכול בשביל ההתמכרות. זה התחיל ביום אחד, כשמ' יצא חמשוש. חבר הציע לו לנסות פעם אחת. "בוא, שחק פיפ"א 2005, אל תדאג, זה לא עושה כלום, מתי שתרצה תוכל להפסיק". מ' התלבט, ולבסוף החליט לבוא. נתנו לו לשחק עם הולנד. הוא הצליח להבקיע שער עם ואן-ניסטלרוי, אבל הפסיד בהפרש ניכר. הוא הלך הביתה, דיבר קצת עם אימא שלו, והלך לישון כאילו כלום.

בבוקר הוא קם, אכל משהו קטן, שתה קפה. הסלולרי צלצל. החבר שאל אם הוא רוצה עוד משחק. מ' חשב רגע ואמר: "בסדר". הוא שוב קיבל את הולנד. במהרה הוא התחיל לתפוס את התנועות והתרגילים, הג'ויסטיק קיבל את תווי ידיו, הוא התחיל לנצח. הוא היה מאושר. הוא הרגיש שהוא על גג העולם. "מי יכול עלי?" הוא שאל את עצמו בגיחוך, "אפילו רונאלדו לא מפחיד אותי".

מ' חזר לצבא בחזה נפוח. כלפי חוץ אף אחד לא הרגיש, אפילו לא מש"קית הת"ש. חלק חשבו שהלך לו קלף בתחום המיני בשבת האחרונה, אבל מבפנים משהו התחיל להיקרע. בלילות הוא התמסר עם עצמו, שינה טקטיקות והחליף שחקנים מתוך חלום. חברים העירו אותו בבהלה כשהתחיל לצרוח מתוך שינה את מקצועה העתיק של אם השופט. אולי זה היה נגמר שם, אבל כשהגיע ביום חמישי לאחר מכן, מ' עוד לא הספיק לשים את הקיטבג בחדר, כבר צלצל הטלפון. החבר היה על הקו. "אתה בא? אני פה עם כמה חבר'ה. תלבש כתום של הולנד".

משהו נשבר

הוא בא, אבל הפסיד לא מעט. הוא חייב היה להתאמן. ואז זה התחיל לעלות לו כסף. הוא קנה את המכשיר- ליתר דיוק אבא שלו קנה, והוא החזיר לו ב 1,000 תשלומים של 13 שקלים מהמשכורת הצבאית- ודיסקים וגם כרטיס זיכרון. הוא שיחק כל השבת. ואז הוציא גימלים. והוא שיחק עוד שלושה ימים. אחר-כך חזר לצבא, אבל הכול השתנה. הוא התרעם שמסדרים אותם בשלשות והתחיל לבנות מערכים של 4-4-2, הוא ניסה לפתות את מש"קית החינוך בחומר על מבצע אנטבה, רק כדי שתכניס פלייסטיישן לבסיס, אבל יותר מהכול, כמו שמיעת שאון הגלים בלילה אחרי בילוי בים, הוא שמע את הנבחרת ההולנדית קוראת לו: "בוא מ', בוא עזור לנו לקחת את היורו".

אחר כך חזר הביתה לשבת. הוא קבע סדר משחקים, שגרם לו לבעיות. כשאכל ארוחת צהריים עם הוריו, התנצל ואמר שהוא חייב לזוז כי יש לו באחת וחצי משחק חשוב נגד צרפת. כשיצא עם חברים, הקדים לחזור ב-21:45, בדיוק למשחק שנקבע לו ברבע הגמר נגד איטליה. אפילו כשיצא לדייט עם ד', והעניינים התחילו קצת להתפתח לטובתו, ברגע שראה שהשעה שמונה ושלושים, הוא ניער אותה מעליו, ורץ כדי לנצח את אנגליה 2:1. במהרה הוא הפסיק לישון ולאכול, ובקושי זכר לנשום. הוא רק רצה לנצח.

אבל למזלו הגדול, הפעם הגורל רצה בטובתו. יום אחד הוא שב הביתה, ושמע רחשים מוזרים מחדרו. הוא רץ בבהלה, וגילה את אחותו הקטנה ג' עומדת בחיוך מעל פצפוצי הפלייסטיישן, אותו הפגישה עם הרצפה. משהו גם בו נשבר. "מה עשית?!" הוא שאג, וניסה לאחות את הרסיסים בידיים רועדות. ג' פרצה בבכי ורצה לאימה. אימו של מ' נכנסה, ומיד התחוור לה מה קרה כל הזמן מתחת לאפה. הבן שלה מכור. היא סגרה אותו שבועיים בחדר, במיטה, קודח, הוזה שאדגר דווידס זוחל לעומתו על התקרה. הוא רעד מקור, החוויר מחום. אכל רק מעט לחם. לבסוף יצא מן החדר, מדדה אבל נחוש בדעתו- הוא לא ייגע יותר בג'ויסטיק.

מ' נקי כבר 6 חודשים, שבוע, שלושה ימים, תשע שעות ועשרים דקות, אבל גם הוא יודע שבכל רגע נתון, בשעות לחץ וכשהחיים לא יאירו פנים, הוא יכול להתדרדר שוב למשחק. מ' חזר לאנשים שאוהבים אותו, הוא יוליד ילדים ויראה עוד כבשה שאוכלת פרח, אבל לעשרות אנשים בישראל לא היה את המזל שלו.

מסיפורו של מ' אפשר ללמוד לקח. אם נדע להגיד 'לא' לפלייסטיישן, לעצור לפני שנהיה מאוחר, לדעת שחבר שמציע לנו משחק ב'טייקן' הוא לא חבר אמיתי, נוכל לעצור את המגפה. נוער ישראל אומר לא לפלייסטיישן.