יאיר נתיב הוא כבר חייל ותיק, אבל עדיין לא מבין מה כל הקטע

אף פעם לא האמנתי בטקסים הצבאיים, אני די שונא אותם. הרשמיות, ההתעסקות בשטויות הזאת שכל הזמן מאפיינת את הצבא. הנִ-ראות("תסתכל איך אתה נראה, סמרטוט!" השגור בפיו של כל רס"ר). אבל אין הרבה מה לעשות. כנראה שככה זה יישאר – אפילו ולמרות שאני לא אוהב אותם.

אני גם לא מאמין בשטויות של פז"ם, הצעירות והוותיקות. כן, יש דברים שוותיקים צריכים לעשות פחות – אבל בגבול הטעם הטוב, ובלי כל המשחקים מסביב. כמו שבמקום עבודה מלצרית חדשה תקבל שעות פחות נוחות מאשר מלצרית שעובדת שנתיים באותו המקום – כך הוותק צריך להשפיע. והניסיון.

אני גם לא מאמין ברוב שטויות המסייעת. כן, צריך מוראל. צריך שירים. צריך את כל הדברים האלה. זה מה שבסוף משאיר אנשים לוחמים. חוץ מאידיאולוגיה, אמונה ושאר המילים הגבוהות – לרוב האשק"פים(אנשים שאינם קצינים פלצנים) כן אכפת משגרת יומם ומהדברים הקטנים שעושים להם טוב. אז אם זה עושה טוב למישהו לשיר ש"בשבע ועשרים בבוקר המפל"ג ישן..." – שייהנה, וזה לא צריך להפריע לאף אחד.

ולמה בעצם כל החפירות האלה? כי השבוע, למרות כל חוסר העניין שלי לא בטקסיות הזאת, לא בוותיקות ולא בשטויות המסייעת, השבוע היה לנו טקס החלפת צעקות. נוב' 04 הלכו הביתה. מרץ 05' המחזור הוותיק. ולא שאני הולך עכשיו להשתמש בצמד המילים החדש שעכשיו כבר מותר לשימוש.

אבל, תכלס, כל שכבת הגיל שלנו השתחררה כבר, כולם אזרחים מאושרים, חופשיים לעשות כרצונם, ואנחנו עדיין בצבא, סוגרים שבתות בלי עין הרע. אז באמת, באמת שנמאס. באמת שהגיע הזמן לשאול:

עד מתי ?

שבוז ממליץ

מלך הפז"ם – כיצד תזהה אותו?

דרגות בצה"ל – מתי כבר תורכם?