לפחות יצא משהו טוב מזה שלמדתי ספרדית בארץ לפני הטיסה, אני חושב, ומסתכל על אמיר לאישור. אבל הוא נראה אומלל, לא מבין מה אני רוצה. טוב, אני יכול להבין אותו, הוא בדיוק סיים לבלות לילה בבית מעצר במדינת עולם שלישי בדרום אמריקה.
הכל התחיל שלשום ב- 12:00, בעודי יושב ואוכל לי להנאתי את ארוחת הבוקר (היי, אני בכ"ז בחופשה!), כשפתאום פורצים לחצר של האכסניה שלושה אנשים, עולים לקומה השניה ונכנסים לחדר של אמיר, שכל הזמן הזה משתרך אחריהם. אני שומע כמה פעמים את המילה "פוליסיה",
וזה נראה כמו סצנה מאיזה סרט, חיפוש משטרתי בחדר... לך תדע מה הם ימצאו (או ישתילו).
אני כבר חוזר
זה לא הנוף מהכלא |
אחרי ארבע דקות הם יוצאים מהחדר עם התיק של אמיר, ועוזבים את האכסניה. אני מציע לאמיר להצטרף, כי אני יודע שחוץ מ"פור-פאבור" הוא לא יודע מילה בספרדית, אבל הוא אומר שזה כלום, עניין פשוט, ותכף הוא חוזר.
כעבור חצי שעה ארוחת הבוקר שלי מופרעת שוב: אמיר חוזר ומבקש ממני לבוא איתו למשטרה, כי הוא לא כ"כ מבין מה הם רוצים...
בדרך אני מנסה להבין מה העניין. מתברר שהמצלמה של הבחורה שהוא מטייל איתה, רננה, נגנבה לפני כמה ימים, בעיר אחרת. כדי לקבל את הכסף מהביטוח צריך אישור משטרתי על הגניבה. "הו, זה במרחק 7 שעות נסיעה מכאן", אמר השוטר, "אנחנו לא יכולים לחקור את זה", ושלח אותם לדרכם.
לא לקח לשני הגאונים האלה הרבה זמן לחשוב על פתרון.
ה"גניבה"
הם חזרו למחרת. לאותה תחנת משטרה.
"שלום, אנחנו רוצים לדווח על גניבת מצלמה".
"איפה?" שאל השוטר. "כאן, בקוסקו", ענו אמיר ורננה. (מי אמר שישראלים לא לומדים מהניסיון?)
בזמן שהם מדווחים, עבר לידם השוטר מאתמול. הם נראו לו מוכרים.
- "אתם לא דיווחתם על גניבת מצלמה אתמול?"
- "כן, אבל זאת היתה המצלמה של רננה. עכשיו אנחנו מדווחים על המצלמה של החבר שלי, אמיר, שנגנבה אתמול כאן בקוסקו".
כמובן שהוא לא האמין להם (אתם הייתם?), ולקח אותם לחדר, לבדוק אם המצלמה נגנבה או שהיא עדיין שם. היא היתה שם... ועכשיו - אני מלווה את אמיר לחקירה.
החקירה
שעתיים וחצי של חקירה צולבת, ואני לא ממש מבין מה כל כך מפריע לשוטרים דיווח שקרי אחד קטן. הם חוקרים את אמיר ורננה כאילו מדובר מינימום על רצח עם.
הדיון עם השופט נקבע למחרת ב- 8:00 (לפנות) בוקר. בת-שבע, פרואנית חובבת ישראלים ודוברת עברית הבטיחה לבוא איתם לביהמ"ש, ואני קיבלתי שחרור כדי לטייל בכמה כפרים באיזור. כשחזרתי אמיר ורננה לא היו בחדר. בטח מטיילים.
המעצר
מקומית בקוסקו |
בערב פגשתי את בת-שבע רוקדת באחד המועדונים."אולי ראית את אמיר?" שאלתי אותה.
"מה, אתה לא יודע?"
"לא..."
אל תשאל, היא אומרת, מסמנת ביד שלה תנועה של סכין על הגרון.
אז אני יוצא איתה החוצה, לא מבין מה כבר יכול להיות, והיא אומרת: "אל תשאל, אמיר ורננה בכלא".
"מה?" לפעמים לוקח לי קצת זמן להבין. "אבל למה?"
מתברר שהדיון לא התקיים בשמונה, ונדחה לעשר. ולשתים-עשרה. ולשתיים. באיזשהו שלב בת-שבע היתה צריכה ללכת לכמה שעות, ודווקא אז הם נכנסו. שני ישראלים שלא מבינים מילה בספרדית בבית-משפט פרואני, עם שופט שסבלנות היא לא הצד החזק שלו...
אחרי כמה דקות נמאס לו, והוא שלח אותם למצוא עורך דין לדיון מחר. ועד אז - למעצר.
רגע, תהיתי. "מעצר? כאילו, כמו בית כלא? הם לפחות לבד?"
"אני לא יודעת", ענתה בת שבע, "אבל נראה לי שיש תא לגברים - ותא לנשים".
טוב, אתם יכולים לדמיין מה רץ לי בראש... ילד טוב כפר-סבא בבית מעצר פרואני, עם עוד כמה פושעים... החלטתי לחכות למחר בבוקר ולראות מה יהיה.
המתורגמן
לדיון הזה כבר הגעתי. וגם עורכת דין שהם מצאו, ומתורגמן.
אמיר נראה שבור. למרבה המזל התברר שכשרצו לשים אותו בתא אחד עם עוד כמה עצורים, הוא התחיל לבכות וביקש להיות בתא לבד, אז שמו אותו ואת רננה יחד, בתא נפרד.
כמה מילות עידוד, והם נכנסים ללשכת השופט. חיכיתי בחוץ.
אחרי 5 דקות יצאה עורכת הדין, ושאלה אם אני יכול לתרגם - כי המתורגמן לא יודע כל כך אנגלית... ואני - סך הכל לקחתי כמה שיעורים בארץ, כדי שאוכל להתחיל עם בחורות בסבבה. מה פתאום בית-משפט?
אז הנה אנחנו יושבים בלשכת השופט. אמיר, רננה, עורכת הדין, המתורגמן שלא יודע אנגלית - ואני. אה, וגם השופט, מאחורי שולחן ענק, ולידו הקלדנית. משקפיים גדולות כיסו לו שליש מהפרצוף, לא ברור לי אם אלו משקפי ראיה עם עדשות כהות או משקפי שמש עם עדשות בהירות.
כבוד השופט
הוא מתחיל לתחקר את אמיר ורננה, ואני מתרגם. באיזשהו שלב הוא מבין שלא מעורכת הדין ולא מהנאשמים תגיע הישועה, ופונה לדבר ישירות איתי. אני מסביר לו כמה החברים שלי מצטערים, ושזו היתה טעות. (לפחות למדתי כמה מילים חדשות בספרדית: "כבוד השופט", "עדות שקר", "רמאות"...) הוא רצה להשאיר אותם בפרו עד לסיום החקירה (כמה חודשים), אבל הסכים לאשר יציאה בתנאי שכל אחד יפקיד 300 דולר.
סוף טוב?
סיכומו של עניין: אמיר ורננה נפרדו. המצלמה (בערך 400 דולר) מעולם לא חזרה אליו. 300 דולר ערבות, 140 דולר לעורכת הדין, 30 דולר לתורגמן, עוד בערך 50 דולר על "הערכת שווי מצלמה".
ומי יודע איפה זה היה נגמר אם הקונסול הישראלי לא היה ממליץ להם לעבור את הגבול לבוליביה, ולחזור לארץ משם. "הם לא יפסיקו להטריד אתכם ולבקש עוד כסף עד שתעזבו", זה מה שהוא אמר.
והעיקר - אלה שני האנשים היחידים שאני מכיר שבילו לילה בכלא בגלל טיפשות. מוסר השכל: אם כבר החלטתם לרמות את הביטוח, לפחות אל תחזרו לאותה תחנת משטרה, יום אחרי יום. ואם כבר הסתבכתם - אולי כדאי לשלם, בעדינות, "קנס" לשוטר, ופשוט להתרחק.
ואני? אני חזרתי לארץ ונרשמתי ללימודי משפטים...
עוד טופס טיולים בפרו
