הסיפור נכתב כולו מפרי דמיוני, אך העובדות שבתוכו כולן אמיתיות, הדמות שאני מייצג היא לא דמות אנושית, הסיפור הוא לא סיפור רגיל, אך נוגע בכל אחד מאיתנו, ואם אותם נשמות היו חוזרות לחיים כדי לספר את סיפורן, אולי ככה זה היה נשמע,
אז נתחיל:

שמי ישראל צפון, מספר אישי: 1207006 סמל ראשון ,מפקד לשעבר באחת היחידות המובחרות של צה"ל. את המלחמה בקיץ 2006 לא אוכל לשכוח, ליד הזיכרון הזה לא אוכל להציב פוטרול קבוע, ולדאוג שהוא לא יצא ממוחי, לא אוכל גם לסנג'ר את הצעירים החדשים, שהגיעו מיד לאחר תום אותה תקופה, לשמור על מה שטמון באותו הסגר בזיכרוני, מאותה מלחמה, ישראל, לא תחזור להיות כשהיתה. את אותה מלחמה לא אזכור דווקא בגלל כל הדברים שאיבדתי, אלה דווקא במה שזכיתי, לכן, בחרתי להציג בפניכם את סיפורי. לא התגייסתי כמפקד, להפך, לא חשבתי שאוכל להחזיק מעמד, לא חשבתי שיחזיקו מעמד בשבילי, את המלחמה העיקרית התחלתי בדיוק יום לפני הגיוס, כשעמדתי לפני אהבתי, ואמרתי לה, בראש שמוט, כמפחד, את החלטתי להתגייס ליחידה קרבית, ואני לא יודע לאן אלוהים יקח אותי משם, אותה נשיקה אוהבת שהיא העניקה לי באותו רגע, יכלתי לתאר כביקור הראשון שלי בגן עדן, אותו גן עדן שקיוותי לא להגיע אליו בשלב הזה של חיי, אותה נשיקה, הייתה גם הנשיקה האחרונה שזכרתי כעצמי, לאחר מכן, כבר לא יכלתי להיות עצמי, נאלץ ממני להשתנות, לכן כשהתרחקתי ממנה, ראיתי את המוות בפעם הראשונה, אני תמיד אומר לחיילי, שזה לא משנה, אם אתה חייל פשוט, או לוחם, כל אחד זוכה להילחם במלחמה הזו, אין לה טירונות או קורס, ולא תמצא בסופה שרוך, ארונות, או כל דרגה אחרת, זאת המלחמה של כולנו, מלחמת הלב.
אני לא מאמין במפקדים, אני לא מאמין בהוראות, אבל אני כן מאמין באמת, בצדק, במוסר, בדברים שנשכחו מהעולם, כשלא היו, נחבא אל הכלים, פיקוד שקט, ככה קראו לי, אבל אני לא מאמין בהגדרות האלה, אני, סך הכל חיפשתי את האמת בכל הדברים הקטנים, אני לא זקוק למדים כדי להנהיג.
אני לא מהאנשים שיושבים בשורות הראשונות, גם לא באחרונות, אני לא קיצוני, אני יושב איפשהו באמצע, בשקט, הרבה שקט, מקשיב, מריח, מביט, משתמש בחושיי, לעיתים גם סוגר אותם, כדי להרגיש את הרגש בלעדיהם.
ואם אביט בחיילי עכשיו ואדבר אליהם מתוך אותו לב, שלעולם לא הפסיק לאהוב, ואומר להם תביטו בעצמכם, אתם נלחמת תחת אלוהים, בצבא גן עדן, הצבא של משה, הצבא של שאול ודוד, הצבא של אביכם, הצבא שלכם.

בין הכדורים, בערך ביום השישי של אותה מלחמה, מטונף, ניזכרתי בשיר שכתבתי לך לפתע, הכדורים, נשמעו לי כמו תווים, מלאכותיים, יפים, נקיים, טהורים, כמעט הצלחתי לחוש בקצב שלהם, כאילו שאלוהים הוביל אותי בין הצלילים שהיכרתי בעבר, הדם של אויביי היו כצבע לשפתייך, והשקיעות , היו כמשקפות את עינייך, וכך, יכלתי לעבור מוצב, מוצב, תעלה תעלה, ולשרוד, רק בשבילך, יכלתי לחדור לכל מוצב, אבל למוצב הזה שנקרא לב, לא יכלתי לחדור , כי לא היה לי את הנשק המתאים, לא היה לי את הצורך בנשק כלל. יותר מאשר נלחמתי באוייבי נלחמתי בשביל עצמי, כדי לשרוד, בשבילך.

כל אותן דקות קצרות שהצלחתי לשמוע את קולך, כשאוזניי היו בוכות, גרמו לי להבין לשם מי אני נלחם, את החייל הראשון שמת לי, בפיגוע התאבדות במחסום הראשון ליד הגבול הצפוני, כשהוטל עליינו לשהות בו כשלושה ימים, ראיתי כמוות שלי, אותו חייל היה נראה בדמותי, לעיתים הייתי חושב שהוא יהיה הבן אדם שהעניק לו את השרוך שלי, את הטלפון לחברתו אני עשיתי, היה לי קשה לשמוע את קולה, כי בקולה שמעתי את קולה של חברתי שלי, של אמי, של כל אחד מיקריי, כשאמרתי לה שהוא נהרג, היא לא בכתה, בעצם, היא לא הגיבה בכלל, שתקה, אבל בשקט שלה היה גם הרבה מהשלווה , מההבנה, ובאותו רגע הבנתי, שהיא ניזכרת באותו רגע ראשון בגן עדן, שלא אוכל להעלים מזכירוני לעולם.

לוחמים קוראים לנו, ואנו, לא יותר מנערים מאוהבים, ואם אני לוחם, אז את המגן שהולך מולי, כי בלי זה לא היו בי מספיק כוחות להגיע עד כה.
החייל השני שלי התאבד כשראה את המוות לפניו, לא יכלתי לדמיין מה עבר בראושו, איך כל מה שהעברתי אליו לא חילחל, הוא לא שמע אותי בוכה ביחד איתם? אולי הייתי צריך לבכות יותר, להראות להם שגם לי כואב, מאז, לא הפסקתי לבכות, כדי שלא ישכחו שגם אני נלחם בבדידות הזאת איתם.

כשראיתי שאנו עומדים לפני הסוף, קיבצתי את כל חיילי שיספרו לי על הרגע הראשון שלהם בגן עדן, אחד סיפר על הרגע האחרון ששתה קפה עם אביו, השני סיפר לי על משחק כדור רגל של אחיו הקטן שזכה באליפות השכונתית, ואני, סיפרתי להם, בהתרגשות, על נשיקתי האחרונה איתך.
*רצתי אל סופי, וידעתי, שיש דברים שלא סיפרת לי, ואיך תביני אותי עכשיו, כל הצלקות שהשארת לי להתמודד איתם לבד, ואני, יודע שאהבתי תבולה בדם, חייב להישאר בחיים יותר מכולם, ולא לתת לאלוהים לגרום לי לשכוח אותך, כשאני תבול פה בזמן, כדורים טועים מגופי, יש בי מספיק אהבה לגרום להם לסטות, יש בי מספיק כוח לחזור אלייך*, אמרתי לעצמי בכל יום, את אותם המילים כתפילה, שמצאתי לעצמי דרך השקט.

הם אומרים שהפסדנו באותה מלחמה, אני רק מבין בכל יום עד כמה הם טועים, ולכם , אני אוריש רק דבר אחד מהיותי פה, בקרב האחרון לקראת הסוף, כשכבר הכל נחלש, באותו שדה בדרך הביתה, הוטמן מטען חבלה תחת גלגליי, והתפוצץ, אני ועוד 2 חיילים, שנשארנו אחרונים באותו מוצב, מתנו מיידית, מיד לאחר ששלחתי לה בהודעה, שקיימתי את הבטחתי ואני בחיים, שאני אוהב אותה וחוזר הביתה, אבל לא הפסדתי יקרתי, לא הפסדנו, רק גילתי עד כמה המלחמה הייתה שווה את המקום שלך בישראל.
הם חושבים שהם ניצחו, אבל הם שוכחים שבשבילך יש לי עוד אלפי נצחים, ולא אוותר על שום נצח כדי לחזור לאותו רגע בגן עדן.

מאותה מלחמת לבנון השנייה, 119 חיילים ו44 אזרחים מחכים להיזדמנות נוספת להגיע לרגע הנוסף הזה בגן עדן.