הכיני את הממחטות
|
נתחיל בחדשות מרעישות: כמעט אין חיילים שאוהבים באמת את השירות שלהם. אם הם ממש שמחים להגיע לבסיס, כנראה שיש צורך לשלוח אותם להסתכלות או שהם סתם היו יותר מדי זמן בשמש. יכול מאוד להיות שיש לכם את התפקיד הכי מסריח בעולם, אבל כמו שאנשים מעצבנים טורחים להזכיר לכם, אתם עוד תתגעגעו לזה כשזה ייגמר. זהו, שכמובן לא תתגעגעו באמת, אתם שפויים ועדיין יש לכם חיים. ובכל זאת, הנה כמה דברים מהשירות שאולי יחסרו לכם במבט לאחור, בקטנה, כשתגידו לצה"ל שלום- שלום ותקוו שלא יבוא לכם בחלום, ואף לא בתיבת הדואר.
- העונג שבלראות צעירים דביקים מגיעים ליחידה, ואז לשבת כמו מלך רגל על רגל, עם הפלאפלים על השרוולים ולהגיד דברים כמו "בזמני זה לא היה ככה", או "תעזבו אותי, אני כבר סבא, אין לי כוח".
- לא צריך להתלבט בבחירת בגדים בבוקר. מה נלבש היום? הממ. אולי מדים? יס! יס! יס!
- וחוץ מזה נראיתם בהם סבבה. הם עושים יופי של תחת, אין להכחיש.
- חדר האוכל. תלונות על אוכל צבאי בצד- יש משהו מאוד ממכר בג'אנק התעשייתי והגריזי שצה"ל מספק, במיוחד לחיילים שהם ילדי מיקרו לשעבר, ומי עוד בעולם עושה עוגת ג'לי משמש כמו איציק הטבח.
- החדר בבסיס. השקעת וסידרת לך טלוויזיה, פוסטרים של ברוס לי ומיני מערכת, וזה אולי נורא מבאס להתעסק שם עם הנרגילה שלך בשו-שו, אבל בכל זאת, נקשרים.
- הוא או ההיא שאהבתם במיוחד, בגלוי או בסתר, שהאירו לכם את היום בעצם נוכחותם המהממת. נכון שאפשר גם לנסות לשמור על קשר, אבל לא תמיד זה מחזיק באזרחות, ובכל מקרה לא אותו דבר.
- ציוד משרדי על חשבון הברון. מכמות המרקרים, הטושים, העטים, השדכנים, הפתקיות, הגומיות ושאר הירקות שפילחת משם אפשר לפתוח עשרה סניפים של קרביץ. זה אף פעם לא מספיק.
- מטווחים ונשק בכלל. טוב, אז זה עושה קצת רעש. מצד שני, אפילו אחרוני הג'ובניקים מקבלים ריגוש מופלא מחירור מטרות.
- ימי כיף של היחידה. אתרים לא נורא מקוריים- די כבר עם אשקלונה, קיבינימט- אבל עדיפים על יום עבודה, זה בטוח.
- בדיקה ביטחונית חסכונית בכניסה. באים על מדים, מראים חוגר, ויאללה פנימה בלי שאף אחד יחטט לכם שעה בחפצים.
- נסיעות חינם. אין צורך להרחיב.
- הנחות בכלל. בפיצוציה, בבית ועוד. נו, משה, אז חסר לי שקל עשרים לשקית שוקו, אני חייל, אני תפרן, תעשה מערוף. אמא תעזבי אותי, מה להוריד את הזבל, את לא רואה שאני חייל, וכן הלאה.
- מה שמביא אותנו לקבצנים, ילדים מתרימים ושאר עלוקות שמבקשות כסף: "אתם באים להתרים ממני?! אני חייל, מאיפה יש לי כסף? אתם צריכים לתרום לי! פוצו, פוצו לכם מפה, אתם לא באים לי טוב".
- לגיטימציה לשמוע מוזיקה של תחנה מרכזית בפול ווליום. בכל יחידה יש ערס קטן שמדביק את כולם בשירי דיכאון של זוהר ולהיטי חפלה של קובי פרץ. איפה הוא כשאתה תקוע בבית עם גלגל"צ?
- ממרח שוקולד צה"לי. כמו "השחר", אבל הרבה הרבה יותר טעים, ואיש אינו יכול לומר בדיוק מדוע, רק שנרשם צער גדול מאוד על חסרונו באזרחות.
- החפש"ש. קונספט לא נורמאלי: חופש שאחריו מתחיל עוד חופש. איפה עוד יהיה לך דבר כזה.
- וכמובן, החבר'ה. אפשר לומר ברוך שפטרנו על הכול, אבל החבר'ה, לא יעזור, כל ההומור הפרטי, כל השיגועים, כל החוויות הביזאריות, כל הטיפוסים, זה משהו שתמיד יסחט חיוך דבילי של נוסטלגיה.