הלוקאס מחפש משמעות

הומו יהודי, היספאנית, שחור, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, ביתו וארוסה הטרי שטים בספינה. הספינה טובעת. מי נשאר? 

בסרט האסונות החדש של וולפגנג פיטרסן ("טרויה", "אייר פורס 1"), נקלעת ספינת התענוגות "פוסידון" תחת נחשול אדיר שתוקף את החרטום בדיוק בערב השנה החדשה. כרימייק ל"הרפתקאה בפוסידון" מ-1972, הוא מוסיף שלל אפקטים של גרפיקה ממוחשבת, וצולם בשני אולפני ענק- האחד עוצב כספינת תענוגות והשני נבנה עם תפאורה זהה רק הפוכה. אפילו מערכת אינסטלציה חדשה הותקנה בסט כדי שתעמוד בעומס של 90,000 גלוני מים. אבל כל זה לא שינה את היותו של  "פוסידון" סרט שפשוט לא שווה צפייה. 

המוות יאה להם

ראסל ורוסום

כיאה לסרט אסונות, הראשונים למות הם אנשי הצוות שעל הסיפון, שעפים מעוצמת הגל על הקירות ועל מכשירי הניווט. כך, אחרי שאבדה התקווה, אפשר להרוג את הנוסעים לאט לאט. החוגגים באולם הנשפים המרכזי שטרם הספיקו להניח את כוסות השמפניה שלהם נחבטים (למוות), נשרפים (ואז נופל עליהם מוט ברזל), או נותרים תלויים הפוכים בתוך כיסי האוויר (ואז נשמטים). המים מתחילים לחדור אל הספינה ועוד מעט היא תחל לשקוע. מתוך אלפי הנוסעים נותרים כמה מאות, ומהם שמונה מחליטים לנסות את מזלם (ואת רחמי התסריטאי) לברוח מהאולם ולמצוא מפלט מהספינה. 

גאווה לאומית

מרגע זה ואילך הופך הסרט למסעה של הקבוצה הקטנה לפילוס נתיב היציאה. דילן, הוא ג'וש לוקאס (אמריקן פסיכו, נפלאות התבונה), מהמר מקצועי שמוביל את הקבוצה בחוסר רצון. מגי, היפה עם השמלה שאין ברירה, למען מסע הבריחה היא תאלץ לקצר. אה, היא גם אמא לילד בן 9 והיא גם חסרת טבעת, לשמחתו של דילן. ריצ'רד דרייפוס מגלם הומו עם נטיות אובדניות שמגלה מחדש את הרצון לחיות וקורט ראסל הוא רוברט ("תנו לי לפרוץ את הדלת, הייתי כבאי!") ראמזי, ראש עיריית ניו יורק לשעבר שמסמל גם את כבאי ניו יורק של ה-9/11: הוא חסון, הוא שקול והוא נחוש להציל את ביתו, גם אם זה יעלה לו בחייו. כמה גאווה, כמה אמריקה. על ההיספאנית ההיסטרית אין יותר מדי מה להגיד, פשוט כי לא טרחו לאפיין אותה. ניחא, היא כנראה לא תשרוד.

"פוסידון" לא מחדש ולא יצירתי, המשחק לרוב גרוע והעלילה צפויה. אבל כסרט אסונות של קיץ הוא ממלא את התפקיד: למרות שהוא צפוי הוא מצליח גם למתוח, הוא מושקע ובעיקר מספק שעשוע חביב לצופים: לנחש מי יינצל.