"השתולים" -

סרט פשע של סקורסזה עם צוות שחקנים הכולל את לאונרדו דה קיפריו, מאט דיימון והכי חשוב – ג'ק ניקולסון – לא יכול לצאת רע. ואכן, סקורסזה עשה זאת שוב. הבמאי שלמעשה המציא את עולם הפשע בקולנוע חוזר עם סרט ענק, ולמרות שהוא לא המציא את הגלגל מחדש, הסרט הזה הוא חווית צפייה גם למי שחושב שהוא לא אוהב סרטי פשע.

הסרט מבוסס על סרט המתח Infernal Affairs מ-2002, שהיה הצלחה כבירה בהונג קונג. לאונרדו דה קיפריו ומאט דיימון הם השתולים – פושע ושוטר אשר מסתננים כל אחד לארגונו של השני בהוראת הבוסים שלהם. דה קפריו, שיודע לשחק מצוין את האירי עם המטען מהעבר שאין לו מה להפסיד, הוא בילי קוסטיגן שרוצה להיות שוטר, אבל הבוסים שלו – קווינן (מרטין שין) ודיגנם (מארק וולברג) – מבהירים לו שבחור כמוהו יכול רק להיראות כמו שוטר, אבל אף פעם לא להיות שוטר באמת. אז הוא מסכים ללכת לסביבה הטבעית שלו – רחובות בוסטון – ולהסתנן לארגון הפשע הכי גדול באזור, בראשו עומד פרנק קוסטלו, הלוא הוא ג'ק ניקולסון הג'וקר. מאט דיימון לעומת זאת הוא קולין סאליבן, בן טיפוחיו של קוסטלו, אך עם זאת בחור ללא רבב שבקלות צולח את אקדמיית השוטרים בדרך ליחידת הבילוש, משם הוא דואג להשאיר את קוסטלו בתמונה ואת השוטרים מתוסכלים.

פה מתחיל קרב המוחות בין שני הגיבורים, כאשר כל אחד מנסה לחשוף את זהותו של השני. הקרב הזה הוא מה שעושה את הסרט, שנמשך שעתיים וחצי, למרתק כל-כך – העלילה לרגע לא משעממת. שני הגברים מוצאים את עצמם בסיטואציות כמעט בלתי אפשריות, כשהכול סובב סביב קוסטלו, המשוחק כאמור בגאוניות האופיינית לניקולסון. השניים גם נכנסים למערכת יחסים עם אותה בחורה, פסיכיאטרית משטרתית, בלי שהם מודעים לכך, והיא מצידה הופכת להיות הציר המאזן את הנפשות המסובכות שלהם.

מעבר לעלילה המותחת, לשנינות התסריט ולאומנות של סקורסזה, מה שהכי מוצלח בסרט הוא המשחק עצמו. האמת היא שאף פעם לא חיבבתי את די קפריו, אבל בסרט הזה הוא יותר ממשכנע. נדמה כאילו הוא לקח את כל התפקידים הקודמים שלו ורקח את כל הניסיון הזה לדמות של בילי קוסטיגן. הוא מצליח לשחק דמות מעונה, אך עם זאת קשוחה ובשורה התחתונה – עם חוש צדק בלתי מתפשר. ממאט דיימון קיבלתי מה שציפיתי – הופעה מבריקה, שמתלבשת עליו בול; הבחור המוצלח, הפיקח, הערמומי, ועם זאת אחד כזה שהספקות אוכלים אותו מבפנים והוא לא יודע למי לשייך את הנאמנות שלו. ג'ק ניקולסון הוא ג'ק ניקולסון, וההופעה שלו בסרט הזה גורמת לך לתהות איך סקורסזה לא שיתף איתו פעולה לפני כן. מרטין שין, מארק וולברג ואלק בולדווין מצדם מוסיפים לסרט בדיוק את התוספות הנכונות – בהתאמה: הדמות האבהית, השוטר עם הפה המלוכלך שייעשה הכול כדי להסית את הדברים לכיוון הנכון, והשוטר הקלאסי עם הנטייה לחוש הומור שטוח ופרצי אלימות.

בדרך כלל צריך אורך רוח מסוים כדי לצפות בסרט הנמשך שעתיים וחצי והוא לא "שר הטבעות". בסרט הזה, אפילו אם הסוף שלו לא השאיר אותי עם פה פעור, הזמן רץ בלי להרגיש. סקורסזה יודע איך עושים קולנוע, והוא יודע איך עושים את זה בגדול. הוא הצליח לקחת ז'אנר שחוק יחסית ולהוציא ממנו עוד מאסטרפיס אחד, והאמת, ממש בכתיבת שורות אלה מתעורר בי החשק ללכת ולראות את הסרט שוב.