צילום: חגי הירשפלד

בשנים האחרונות פורחת בישראל מגמה של הגשמת חלומות. פלג שלם של תוכניות ריאליטי שם לו למטרה לגאול את אזרחי המדינה מהאלמוניות, ולהפוך אותם לכוכב/רקדן/שף/שורד נולד. על הדרך, הן גם נותנות להם במתנה מכונית, דירה או במה נוצצת. אבל אם תשאלו את סמ"ר (מיל') מיכאל היבנר, שום דבר לא משתווה לחלום שליווה אותו שנים רבות: להיות קרבי. "קרבי נולד", זה שם הריאליטי שהיה נבחר אם היו עושים אחד על חייו של היבנר. והפרס הגדול? זימון לנח"ל.

"כל חיי רציתי להתגייס לשירות קרבי", מספר היבנר. "בהתחלה היה לי פרופיל 64 בגלל בעיות באוזן, אבל בכל זאת התעקשתי להיות לוחם. אז עברתי ניתוח לסתימת החור בעור התוף של אוזן שמאל, ואחריו העלו לי את הפרופיל ל-97, וקיבלתי אישור להתגייס לקרבי. ביקשתי נח"ל, וקיבלתי".
זה לא היה הדבר האחרון שסמ"ר היבנר – היום כבר מילואימניק – זכה לקבל בזכות נחישותו. בספטמבר האחרון הוענק לו עיטור המופת על תפקודו במלחמת לבנון השנייה. במהלך לחימת פלוגת החוד של גדוד 931 בפאתי הכפר רנדוריה, זרק מחבל רימון, ופצע כמה לוחמים. סמ"ר היבנר, קלע החוד של מחלקת החבלה, הבחין כי לוחם אחד שוכב בקרבתו מחוץ למחסה, ולוחם נוסף, פצוע קשה, שרוע במרחק כמה מטרים ממנו. למרות הירי המסיבי, הוא החליט לחלץ את שני הפצועים. סמ"ר יבנר רץ בין מטחי הקליעים שהוא חשוף לאש חזקה של נק"ל ורימונים, וחילץ בהצלחה את שני הפצועים. בפעולתו זו הציל את חייהם של שני הלוחמים, רעיו לנשק.

אכלנו פחות, הסתדרנו

ב-12 ביולי 2006 שהה היבנר במוצב בגזרת חלמיש שבחבל בנימין, ביחד עם חבריו לגדוד. בבהילות מה הופצו השמועות בדבר האירוע בצפון, אשר במהלכו נחטפו שני חיילים ונהרגו שלושה. את אחד ההרוגים הכיר סמ"ר היבנר מקרוב: רס"ל (מיל') אייל בנין ז"ל היה הרס"פ שלו בטירונות.
לוחמי הנח"ל הבינו שתוך זמן קצר, הגזרה הנוכחית תהפוך להיסטוריה רחוקה. לבנון, זה היה היעד החדש. "אני לא זוכר בדיוק כמה ימים התארגנו לכניסה, כי כל הזמן קיבלנו ביטולים", מספר היבנר. "לבסוף, אמרו לנו להכנס לגזרת א-טייבה. המחלקה שלי נכנסה וחייל אחד התייבש בדרך, אז היינו צריכים לחזור אחורה. חזרנו לארץ, וקיבלנו משימה לשמור על איזה פתח בגבול. בינתיים, פלוגה אחרת חזרה מהמשימה בא-טייבה, וקיבלנו משימה חדשה – להיכנס לכפר חולה. כל מה שאיתי אנגל הראה בטלוויזיה, בתוכנית 'עובדה', זה היה שם. קרב של לילה אחד. עשינו שם את מה שעשינו והתקפלנו החוצה.
"בעיקרון, בגלל שבא-טייבה הייתה בעיה מבחינה לוגיסטית, אז מאוד שמרנו על האוכל ועל הציוד לקרבות של קנטרה ורנדוריה, שידענו שיהיו גדולים יותר. זה אומר שאכלנו פחות, ושתינו פחות. בהתחלה אמרו לנו שאנחנו הולכים להיכנס לשלושה שבועות, אבל זה לא שבאמת ידענו לכמה זמן אנחנו נכנסים. אמרו לנו שאנחנו הולכים לתפוס את הקו על הליטאני עד הפסקת האש, ככה שלא ידענו בדיוק. אז ויסתנו את אספקת האוכל לפי זמנים, ובסך הכל הסתדרנו. יום או יומיים למחרת נכנסנו לקנטרה, ומשם המשכנו לרנדוריה.
"הגענו למרגלות הכפר רנדוריה בלילה, בעלטה. התקדמנו עם כל הגדוד ביחד, ושלחו את המחלקה שלי לפתוח את הבית הראשון בכפר. לפני הכניסה אליו הספקתי לשים אטם רק באוזן ימין. מיהרתי, כי היינו ממוקמים בשטח שהחיזבאללה היו יכולים לפגוע בנו בו. רצנו לכיוון הבית, ולא היה לי זמן להכניס לאוזן שמאל את האטם השני. כשהגענו אליו, התחלנו לירות ולזרוק רימונים. שמתי את האטם השני באוזן שמאל ובאתי לדחוף אותו פנימה. בדיוק כשלחצתי את האטם התפוצץ לי עור התוף, בעקבות הרעש מהירי שלנו. פשוט התפוצצה לי האוזן. בינתיים, המשכתי לשמוע רק באוזן ימין, ואפילו לא ידעתי מזה (ראו מסגרת).
"בשלב הזה, מבחינת הלחימה הכל היה עדיין שקט. פשוט פתחנו את הבית ברטוב. אחרי שפינינו אותו, התחלנו להתקדם אל מעבר לו. היינו צריכים להגיע לבית הבא ולפתוח גם אותו. כנראה שראו אותנו מתקדמים, כי לפתע נזרק לעברנו רימון".

כאפה על השכם

הרימון שנזרק על כוח הנח"ל פגע בחוליה שהתקדמה בסמיכות לחוליה של היבנר. מהפיצוץ נפצעו חמישה חיילים, ואחד מהם אף הועף מהפגיעה כמה מטרים, אל עבר שטח החשוף לאש האויב. "אחרי שנזרק הרימון התחיל ירי נק"ל", נזכר היבנר. "הייתי עדיין המום מהרימון, כי היה לו מין הבזק אור כזה, ולקח לי כמה שניות להתעשת. פתאום, הבנתי שאני רואה חייל שוכב לידי, ממש קרוב אליי, אבל מחוץ למחסה. יצאתי, ומיד משכתי אותו פנימה. ואז ראיתי את החייל שעף עשרה מטרים ממני.
"התחלתי לצעוק בשם שלו, כי חשבתי שאני מזהה אותו. צעקו לי שזה לא הוא, אלא מישהו אחר. זה באמת לא היה הוא, אז התחלתי לצעוק בשם השני. ראיתי שהוא לא מגיב. פתאום בא מאחור המ"פ, כדי לראות מה קורה. הוא רץ אלינו במהירות. לא חשבתי יותר מדי, נתתי לו כאפה על השכם, אמרתי לו 'חפה עליי', ורצתי אל הפצוע. כשהגעתי אליו תפסתי אותו בווסט, וגררתי אותו תחת אש למחסה.
לאחר מכן באה החוליה הרפואית ולקחה אותו לנקודת האיסוף הפלוגתית, שם היו החובש והרופא. כשסיימתי את החילוץ חזרתי לכוח, והמשכתי לירות לכיוון ממנו נזרק הרימון. המשכנו להילחם לפי הפקודות שניתנו לנו, עד שהגענו לאור יום. זאת הייתה לחימה אסטרטגית, שכללה התקדמות וכיבוש של יעדים.
בעיקרון, רוב הזמן היה עלינו ירי מרגמות מרחוק, כך שלא יכולנו יותר מדי לראות את האויב. גם לי אישית לא יצא יותר מדי לראות את המחבלים בעיניים, חוץ מבית אחד שבו עמד מחבל על המרפסת. במקרה הזה, תפסנו מקום מאחורי חומה וירינו לכיונו. במהלך חילופי האש נהרג רב"ט יער בן-גיאת. הפלוגה המסייעת הייתה צריכה להיכנס לתוך הבית ולפגוע במחבל. פוצצתי את הדלת, אבל היא נשארה נעולה. למרבה המזל, החבר'ה מהמסייעת הצליחו לפרק אותה, עלו למעלה ונטרלו את המחבל.
"אחרי זה המשכנו להעביר פצועים אל נקודת האיסוף, ומשם נגררה הלחימה אל תוך שעות היום. בגלל שהיה קצת בלגאן, החוליה שלנו התנתקה מהפלוגה, אבל בסך הכל היינו די ביחד. כל הזמן היה ירי מרגמות, וכל הזמן שמענו נפילות ויציאות של פצמ"רים. תפסנו מחסה מאחורי חומות אבנים והרבה פעמים נפלו פצצות, ממש מאחורינו. באחת הפעמים, ישבתי עם בן זוג הברזל שלי, וחיכינו להוראות. פתאום, שמענו פיצוץ אדיר מאחורינו. אחרי כמה שניות, משום מקום, נפלה אבן על הקסדה של חבר שלי. אני חשבתי שזה היה פגז. הסתכלתי עליו ושאלתי אותו, 'אתה בסדר?', והוא ענה לי באדישות 'כן'. הרגע הזה היה אחד הרגעים הכי טובים שהיו לי שם.
"לאחר מכן נכנסנו לבית של המסייעת, ופלוגה אחרת המשיכה הלאה להביא ציוד שנשכח מאחור. המשיכו לירות לנו טילים על הבית. הפלוגה שלי נשארה בבית, וקיבלה משימות של פינוי פצועים. היינו צריכים לרדת למרגלות הכפר שוב ושוב, שם חיכו לנו טנקים והיה מקום לנחיתת מסוק, לפינוי מוסק. לשם פינינו את כל הפצועים. רצנו עלייה של איזה 500 מטר הלוך וחזור.
"אני זוכר בעיקר את הרגעים של פינוי הפצועים, כי אלו היו רגעים חשובים. זאת הייתה ירידה מאוד קשה וגם עלייה מאוד קשה. זה היה שביל עפר כזה, והיו מפוזרים עליו מוקשים. אמנם אלה היו מוקשים נגד טנקים, לא משהו שיכול להשפיע עלינו, אבל עדיין – אתה רץ בתוך שדה מוקשים. מצד שני, אתה לא יותר מדי שם לב לזה, כי אתה פשוט רץ כמה שיותר מהר כדי שלא תיפול עליך איזה פצמ"ר. רצנו ממש מהר. לא חשבתי שאני מסוגל לרוץ ככה.
"היינו צריכים גם לרוץ בעלייה, והעלייה הייתה מאוד קשה. היה גם איזה שלב שהייתי קצת מיובש, אז חבר שלי דחף אותי. לא יכולתי להגיע עד הסוף, והוא היה צריך לתפוס אותי בידיים ופשוט למשוך אותי עד סוף העלייה. באמת, כל הלוחמים שלחמו לצדי היו תחת לחץ אדיר, ותיפקדו הכי טוב שיש. הם היו מפוקסים כל הזמן, ועשו את העבודה שלהם כמו שצריך. אני חייב להגיד שהיה לי לכבוד להילחם עם האנשים האלה. עם החברים שלי".