כמה נחמד להיות ציפור. לרחף מעל ערפילי הפיח העירוני, לתור את הארצות החמות מבלי להיתפס במכס ולהשתחרר על מכוניות שאך יצאו מהניילונים - הם יתרונות מובהקים שיש לעם המקור. אך לצערו של המגזר המעופף, הוא לעולם לא יהיה מסוגל להפיל 71 כלי טיס של האויב, לקטוף את תואר "אלוף העולם בהפלות בעידן הסילון" ואף לזכות בתוכנית בערוץ ההיסטוריה, שתשחזר את הישגיו. בקיצור, ציפורים לעולם לא יזכו להיות אל"ם (מיל') גיורא אבן (אפשטיין). הוא, לעומת זאת, רק בגיל 59 סיים לטוס על אחת מהן: ה"נץ" - מטוס האף-16 B/A.
אבן התגייס באוגוסט 1956 לקורס טיס, אלא שההכשרה נקטעה עקב מבצע סיני. כאשר הקורס התחדש, גילה החייל הצעיר כי הוא אינו נכלל בשורותיו, מסיבה לא ברורה. בתום המתנה של מספר חודשים לבדיקות, הוא החליט לעבור לצנחנים, ושירת שם עד לשחרורו, כמדריך צניחה. בגיל 23 חזר אבן לשירות קבע ופתח מחדש במערכה לגיוסו לקורס הטיס. הוא נמצא כשיר, הצטרף למחזור שהיה בחודש השלישי לקורס, ובסופו של דבר סיים אותו כחניך המצטיין.
למרבה הפתעתו של אבן, הוחלט להציבו בטייסת המסוקים. הוא התקשה להתמודד עם ה"גזירה", ובמאבקו לעבור למחלקת מטוסי הקרב הגיע עד למפקד חיל האוויר דאז, עזר ויצמן, שבישר לו בשיחת טלפון: "תשמע, יא חתיכת חרא, כל הלילה לא ישנתי בגללך. תאסוף את החפצים שלך, תעוף למטוסי קרב, ושאני לא אשמע ממך יותר", וניתק.
אבל ויצמן טעה - הוא שמע ממנו ועוד איך, בנסיבות ששמו את כל החיל על המפה. במלחמת ששת הימים הפיל אבן לראשונה בחייו מטוס. במלחמת ההתשה הפיל ארבעה נוספים. אך המערכה שהציבה את אבן בראש טבלת ה"אסים" הייתה יום הכיפורים, אותה סיים עם עוד 12 הפלות, ובכך הפך לאדם שהפיל הכי הרבה כלי טיס בעולם כולו. על תפקודו במלחמה זו קיבל את עיטור המופת.

טיל בצינור הפליטה

באוגוסט 1973, כחודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, סיים אבן את תפקידו כסגן מפקד טייסת א' ב"טייסת הקרב הראשונה", ועבר לשמש ראש מדור במחלקת המבצעים של החיל. את ימיה הראשונים של המלחמה העביר בעיקר במטה, אך מדי פעם פקד גם את הטייסת. האקשן האמיתי החל רק בשלביה המתקדמים של המערכה. כך היה באחר הצהריים של ה-18 באוקטובר, כשאבן יצא לגיחת פטרול עד רדת החשכה. לקראת סיומה התכוון מבנה המיראז'ים לשוב לבסיס שברפידים, אך התוכניות השתנו.
"בדרך לבסיס הפנו אותנו ליירט מישהו שתוקף את שטח 'החצר', וזורק נפלם על החיילים", הוא נזכר. "היה כבר חושך כמעט מוחלט, ולא ראינו כלום. מה שכן, ראינו פיצוצים ולאורם זיהיתי זוג הליקופטרים מדגם 'מי-8' זורקים מהחלק האחורי חביות נפלם. עשיתי סיבוב מהיר, ובצרור תותחים הפלתי אחד מהם. את השני הפיל טנק. נחתנו ברפידים. חשבתי: 'אמנם רק הליקופטר, אבל הפלה אחת כבר יש לי'.
"בצהרי ה-19בחודש הזניקו אותי ואת בן זוגי לסכל תקיפה שמתארגנת מעל התעלה. הגענו מהר מאוד. טסנו מעל 'החצר' - היו שם אלפי כלי רכב, טנקים וחיילים. איך שחלפנו מעליהם ראיתי ארבעה זוגות של מטוסי 'סוחוי' מגיעים מכיוון מצרים. כיוון שהיינו מהירים, לקח קצת זמן עד שעשינו את הפנייה, ולא הצלחנו למנוע מהזוג הראשון לשגר רקטות על איזה אוטובוס. נכנסתי מיד אחרי הזוג השני, ומספר שתיים שלי נכנס אחרי הזוג השלישי. כבר בצלילה שיגרתי טיל לעבר המטוס האחורי בזוג. הטיל נכנס לו בצינור הפליטה, והוא התרסק. מספר אחת שלו, שראה את זה, זרק את החימוש שלו והתחיל לברוח.
"רדפתי אחריו, למרות ש'סוחוי' הוא מטוס מהיר מאוד. הוא נע לכיוון מערב, לעבר אזור שקראנו לו 'קיר האש' - מקום שהמצרים הציבו בו כל מה שיכול לפגוע במטוסים. אמרתי לעצמי שאני רודף אחריו עד שהוא מגיע לקו 'קיר האש', ושם אני פונה. הוא היה מספיק חכם בשביל לטוס פשוט ישר. סגרתי קצת את הטווח, אבל לא הצלחתי להיכנס מתחתיו ולשים עליו כוונת. המשכתי במרדף, וראיתי כבר את 'קיר האש' מקדימה. החלטתי לירות ירי הפחדה, באדמה. הוא באמת נבהל, ושבר הצדה. ברגע שהוא פנה, שמתי את האף קצת לפניו ונתתי צרור ארוך, והוא פשוט עבר דרך הכדורים, וצלל.
"לאחר כמה דקות אמר מפקד יחידת הבקרה שהוא מצרף לי זוג נוסף, כי מתארגנת תקיפה גדולה. אספתי את הזוג, וצירפו אותנו לרביעייה שפטרלה באזור האגם המר הגדול. הייתי בכיוון מערב כשראיתי את ארמדת המטוסים המצריים. איך שהם התחילו למשוך, הלכנו אחריהם. תפסתי מיד את הזוג הראשון: שיגרתי טיל על האחורי בזוג, הפלתי אותו והמשכתי בתותחים על השני, שגם אותו הפלתי לאחר מכן. כך נגמר יום הלחימה השני".

הגעתי לסקובי דו

את הערב בילו הטייסים בנעימים ביחד עם שושנה דמארי ואריק לביא, שהגיעו חמושים בעוגות וב"שישו ושמחו". אך האויב לא הסכים לתת לחיילים להמשיך במצברוח הטוב, וכבר כעבור שעות אחדות הם נדרשו לחזור לתאי הטייס. "למחרת, קרה אותו סיפור בדיוק: אני מוזנק בשביל לסתום חורים, ולא רואה שום אווירון", משחזר אבן. "ושוב מבשרים לי שמצרפים לי זוג ושאנחנו מוזנקים ברביעייה נגד ארמדה מצרית גדולה שבאה לתקוף. כשהגענו לתעלה טיפסנו לגובה, והתחלנו לחפש אותה. פתאום הודיעו לי שמטוסי אויב מגיעים מדרום. ואז, לפתע, ראיתי זוג מטוסי 'מיג 21'. מיד זרקנו בידונים (מיכלי דלק), פתחנו מבערים ונכנסנו מאחוריהם. כשהייתי בטווח, שיגרתי טיל, פגעתי באחורי שבהם ופוצצתי אותו.
"באותה שנייה, ראינו בערך עשרה זוגות 'מיג 21' עולים מתחתינו. זה היה נראה ממש כמו פטריות שגדלות ישר אלינו. התברר שהמצרים החליטו לעשות לנו אמבוש. התחלנו קרב של רביעייה נגד בערך 20. התפצלנו, כשכל אחד עושה את הקרבות שלו. אני עדיין רדפתי אחרי מספר אחת של הזוג ההוא, שבדיעבד התברר שכנראה היה המפקד של כל המבצע. רדפתי אחריו מספר דקות, כשאני לא מצליח להפיל אותו. הייתי קרוב מדי מכדי לשגר טיל ולא יכולתי לשים עליו את הכוונת כדי לירות בתותחים. הוא השתולל בתמרונים מטורפים, ולאט-לאט ירדנו בגובה, עד לגובה אפס.
"בינתיים, ליתר המטוסים נגמר הדלק או שהתגלו בהם בעיות והם חזרו לבסיס. נשארתי לבד. אבל מה, נשארו איתי עוד איזה חמישה זוגות מיגים. אחרי כמה דקות הגעתי לגובה די נמוך, וזה שרדפתי אחריו ביצע תמרון 'חצי אס'. הוא עשה אותו מגובה שהערכתי שהוא יתרסק ממנו, והחלטתי לעשות סיבוב שטוח. להפתעתי המוחלטת, הוא גמר את התמרון ממש בגובה האדמה, אך לא התרסק. הוא הרים ענן אבק אדיר, אבל היה בלי מהירות, וכשהוא בקע מהאבק מיד הפלתי אותו. נשארתי לבד עם כעשרה מיגים. כיוון שהם היו מספר זוגות ואני בודד, כמעט כל הזמן היה זוג תורן שאיים עליי.
"תוך כדי איסוף המהירות, הייתי פונה כך שלא יוכלו לשגר עליי טיל. ברגע שהם התקרבו לטווח תותחים, שברתי, נתתי להם לחלוף קדימה וניסיתי לתפוס אותם. ככה היה כמה פעמים, עד שאחרי אחת השבירות האלה ראיתי שני הבזקים מלפנים. הסתכלתי קדימה וראיתי זוג 'מיג 21' שמשגר עליי שני טילים. למזלי, הטילים עברו מטרים ספורים מעל לקוקפיט שלי. כל מה שיכולתי לעשות זה להתכווץ בכיסא הטייס. כך זה נמשך מספר דקות, כל פעם עם זוג אחר מאחוריי. באמצע הספקתי להפיל אחד, ולאט-לאט המספר שלהם הלך וירד.
"אחרי זמן מה נשאר רק זוג אחד. התחלתי לטפס לכיוונו, וברגע שיכולתי, יריתי במספר 2 שלהם, שהיה הפוך ובאמצע התמרון. פגעתי לו בקוקפיט, והמטוס שלו המשיך במסלולו - ישירות לאדמה. רציתי לרדוף אחרי הקדמי, אבל הוא כבר פתח טווח, ולי לא נשאר הרבה דלק. חזרתי לרפידים, וכשנחתתי, לא יכולתי לקום מהכיסא. הרגליים רעדו לי, הייתי מותש גופנית מהתמרונים, והמכונאים שלפו אותי החוצה מהכיסא. היו לי כבר תשע הפלות - מה שנקרא 'סקובי דו'.
"נשארתי במטה עד ה-23 בחודש - אז שבתי לטייסת. למחרת צירפו אליי זוג נוסף ויצאנו לפטרול. הגענו לצפון התעלה, והחלפנו את הרביעייה שהייתה שם. יצרנו איתה קשר, והמוביל דיווח לי מה קורה. באותה שנייה, הבקר הודיע לרביעייה ההיא לא ללכת הביתה, אלא לפנות למפגש. שאלתי 'מה איתנו?' והוא ענה: 'אתם נכנסים לפטרול'. הוא לא רצה לגלות לי, אבל אני כבר ידעתי איפה כל המפגשים נערכים: באזור ג'בל עוייבד, הר קטן בסמוך לכביש סואץ-קהיר. ישר לקחתי את המבנה, וטסנו לשם.
"כשהתקרבנו לאזור, ראינו איזה שתי התפוצצויות באוויר ועוד שתיים על הקרקע. זרקנו בידוני כנפיים, נשארנו עם בידון הגחון, פתחנו מבערים ורצנו לקרב. הייתה שם סמטוחה גדולה - לדעתי בין 20 ל-24 מטוסי 'מיג 12'. הצטרפתי לקרב, והפלתי שלושה אווירונים. אפשר להגיד שלטייסי קרב יש אישיות חצויה: מצד אחד אני אזרח מדינת ישראל, ואני רוצה שלום כמו כולם, אבל מצד שני אני מחכה להילחם, כי זה הסיפוק הכי גדול שיש לי כטייס קרב. זה ככה, אנחנו פשוט רוצים להילחם".

פרידה מסוכנת

ספר הטיסות של אל"ם (מיל') גיורא אבן (אפשטיין) מתהדר בלא פחות מ-9,000 גיחות מבצעיות, ב-5,000 שעות טיסה על מטוסי קרב - וכמובן ב-17 הפלות, שהנחילו לו תהילת עולם כ"אס" של כל הזמנים בעידן הסילון.
אך יותר מכל מזוהה אבן עם מטוס המיראז', בו טס במרבית שנותיו וברוב מלחמותיו. לכן, היה זה טבעי שמי שילווה את המטוס בדרכו האחרונה יהיה לא אחר מאותו טייס נאמן ושש אלי ג'י. "הגיחה האחרונה שלי על מיראז' בחיל האוויר הייתה גיחת ההעברה מחצור לתעשייה האווירית", הוא מגלה. "מעניין שדווקא בטיסה הזאת הייתה לי תקלה של שמן מנוע והייתי חייב לכבות מנוע באוויר. כך קרה שטיסתי האחרונה על מיראז' הסתיימה בנחיתת אונס בנתב"ג".