צילום: טל זגרבה

כשציון בן-רפאל (פילוס) הגיע לבקו"ם באחד מימי הקיץ החמים של אוגוסט 1967, לא היה לו ספק לאיזו חטיבה הוא רוצה להתגייס. סיפורי הגבורה של גולני מהמלחמה שאך הסתיימה נחרתו בתודעתו היטב, ולבן-רפאל היה ברור שהאוטובוס היחיד אליו יהיה מוכן לעלות הוא זה שיוביל אותו ליטול חלק בתהילתה של החטיבה חומת הכומתה. אבל אפילו הוא עצמו לא האמין עד כמה מהר הוא יזכה להכיר את התהילה מקרוב. "הגענו לבסיס הטירונים", הוא מספר, "ולתדהמתי הרבה, מ"פ הטירונים היה לא אחר משמואל (שמיל) גולדברג, אחד מגיבורי מלחמת ששת הימים, שעל חלקו בקרב תל פאחר הוענק לו עיטור המופת".

בשנים שחלפו נראה כי בן-רפאל שקד על משנתו של מפקדו – וכשהגיעה עת המבחן המסכם, מלחמת ההתשה, החזירה לו מדינת ישראל את טופס הבחינה כשהוא חתום, ממש כמו זה של גולדברג, בדיו הכחול של עיטור המופת. ב-26 באפריל 1970, בשעה שפיקד כסגן על סיור בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, גילה בן-רפאל במרחק מטרים ספורים ממנו מארב מצרי. הוא פתח ראשון באש, ותוך כדי הפעלת נשקו האישי, הכניס את הטנקים מכוח הסיור לעמדות וכיוון את האש. בד בבד, הוא קרא לאש ארטילרית מהמעוז, וכיוון את המטוסים במכשיר הקשר שהיה שבידו. במהלך הקרב טובעה סירת אויב, וכוח הפלישה המצרי נסוג לאחור.

פשוט מערב פרוע

בראשית 1970, בימים בהם פשיטות מצריות לשטח הישראלי של תעלת סואץ הפכו לעניין של מה בכך, נקרא גדוד 12 של חטיבת גולני לרדת דרומה ולעשות סדר בגבול. בן-רפאל, אז סגן צעיר, וחברו צבי פולג, לימים ראש עיריית נתניה, אכלסו את שני המוצבים הדרומיים – "כפר" ו"מזח". אבל בן-רפאל לא נותר ב"כפר" לאורך זמן. "באחד הימים חבר טוב שלי, אריה בומביגר, עלה על מוקש במהלך סיור עליו פיקד, ונהרג", הוא מספר. "מיד קיבלתי הוראה ממפקדת הגדוד לעזוב את המוצב, לעבור בדרך בהלוויה שלו, ולחזור לגזרה הצפונית כדי לפקד על כוח הסיור במקומו.

"לדעתי, זה היה אחד מסוגי הסיורים האלימים והארוכים בתולדות צה"ל. בכל בוקר היינו יוצאים עם שורת נגמ"שים מהמפקדה ברומאני, מרחק של כ-40-30 קילומטר מגדות התעלה, ונוסעים מערבה לכיוון תעלת סואץ, שם היינו עוברים בין ארבעה מוצבים שחטפו הפגזות כל הזמן. הסיור נועד לפתוח את הציר לציוד ולאספקה, ולבדוק שהדרך לא ממוקשת. בדרך היינו מפזרים טנקים שהיו תופסים "מוצב יום" בין מעוזי התעלה. הסיור היה מסתיים במקרה הטוב בשמונה-תשע בערב, אחרי שהחיילים והמשאיות היו יוצאים מהמוצבים, ואנחנו היינו סוגרים את הציר אחריהם.

"לכל סיור כזה היו שני צוותים, שהתחלפו ביניהם בכל יום. אני הייתי מפקד הצוות הראשון וחבר טוב שלי מהטירונות, יוסי בן-טוב, היה מפקד הצוות השני. ביום של האירוע בכלל לא הייתי אמור לצאת לסיור, כי יצאתי בלילה הקודם. אבל מה שקרה בפועל זה שלבן-טוב היה קלקול קיבה, והוא העיר אותי איזה שלוש פעמים עד שיצאתי מהמיטה. הוא כמעט גרר אותי ברגליים החוצה. כשהתעוררתי, בן-טוב ביקש ממני להחליף אותו, ונוצר מצב שאני עומד לצאת לסיור שלו עם הלוחמים שלו.

"המיוחד בסוג הסיור הזה היה שהיית יוצא לשומקום, לתוך המרחבים שבין מוצב למוצב, ובמהלכם כל אחד היה לעצמו. היו יורים עליך ומפגיזים אותך בדרך, וניתנה לך האפשרות להשיב אש בצורה חופשית. במפקדת האוגדה בבלוזה, כמעט ולא התייחסו לסוג האש שנורתה. זה היה ברמה שסגן היה יכול להפעיל את כל האש שהייתה לו, אם זה טנקים ואם זה ארטילריה, ברגע שהוא ראה איום מהצד השני של התעלה. לא תמיד התקריות נגמרו בטוב, ולפעמים בדרך חזרה היינו מחלצים הרוגים מכוחותינו. זה היה פשוט מערב פרוע.

"בלילה שלפני התקרית, המצרים ניסו לעלות על אחד המוצבים באזור קנטרה, וצוות מהגדוד פשוט חיסל אותם על הגדרות. אחרי האירוע הזה יכולנו לחשוב, כביכול, שהמנה החודשית של פשיטה או של מארב נגמרה. אבל מה שאמרתי לצוות שלי באותו רגע היה 'זה שהייתה מכה אחת לא אומר שלא תהיה מכה נוספת'. ובאמת, יצאנו לסיור מתוך נקודת הנחה שאפשרות כזאת קיימת".

להוריד את הדגל

דרוך ומוכן להפגזה מהצד המצרי של תעלת סואץ, יצא צוות הסיור בפיקודו של סגן בן-רפאל לעבר המעוזים הישראליים. צמתים מרכזיים לאורך הדרך נכנסו תחת כוונות ארטילריה מצריות, וחברי הצוות נאלצו להתמודד הן עם פגזי התותחים והן עם ירי הצלפים המצרים, שהתמקמו על עצים בצד המצרי, וכונו 'קופים'. שיירת הסיור הייתה מורכבת משלושה נגמ"שים ומשלושה טנקים שנעו בטור, בסדר הזה: נגמ"ש, טנק, נגמ"ש המפקד, שני טנקים נוספים ונגמ"ש מאסף. "במקרה של היתקלות לא רצינו להיכנס לארגז אש אחד, ולכן שמרנו על מרחק של כ-300 מטר בין רכב לרכב", אומר בן-רפאל.

"נדמה לי שזה היה בקילומטר ה-30 ומשהו צפונית לקנטרה, אחרי שעברנו מספר מוצבים לאורך התעלה", הוא ממשיך. "בדיוק התקרבנו למוצב השלישי והאחרון, פורט סעיד, שהיה בפתח תעלת סואץ. לפתע, אני רואה קבוצת אנשים עולה על סוללת עפר בגובה של כשלושה מטרים, שהייתה במרחק 15 מטרים מאיתנו. פתאום, אני מזהה על הסוללה אדם תוקע דגל מצרי של קע"ם (הקהיליה הערבית המאוחדת, כינויה של מצרים לאחר איחודה הזמני עם סוריה – ט"ז), ואיתו עוד ארבעה-חמישה חיילים מצרים.

"בזמן הזה, ישבתי בנגמ"ש המפקד ביחד עם עוד ארבעה לוחמים שישבו ממולי. הייתי עם הפנים קדימה ועם חצי גב לסוללה. כולם ישבו מוכנים, עם מקלע, עם ררנ"טים ואפילו עם מא"ג. היינו בכוננות. כשזיהיתי את המצרים על הסוללה צעקתי לצוות, ובמקביל קפצתי על המא"ג, שהיה בקצה השני של הנגמ"ש. הזזתי את הבחור שהיה עליו, והתחלתי לסחוט את ההדק. לדעתי, המצרים כמעט ולא הספיקו לירות. המזל שלנו היה שהראשון מביניהם היה עם הדגל.

"זו הייתה מין סיטואציה כזאת, כאילו שאתה יושב בסרט וקורה משהו אחר לגמרי ממה שצריך לקרות. באותה שנייה שראיתי את החייל עם הדגל הבנתי שאנחנו תחת התקפה. התחלתי לרסס את כל הסוללה עם המא"ג. המצרים היו עולים ונפגעים. פשוט ככה. הם היו מסודרים בכמה שורות שהתחילו לעלות בריצה על הסוללה, ולאט לאט ליפול. בנגמ"ש הראשון ישב דוד (דודו) סבח, שלאחר מכן עוטר בעיטור המופת. ברגע שהוא שמע את הירי, הוא התחיל לירות מהמקלע שלו, וככה תפסנו את המצרים עם אש צולבת משני כיוונים.

"פתאום נפתחה אש תופת של מרגמות מצריות. נפלו מסביבנו מאות פגזי מרגמה. בנוסף, הם זרקו עלינו רימוני נ"ט, וניסו להשחיל אותם לתוך הנגמ"שים מלמעלה. היה ברור שאי אפשר לרדוף אחריהם, ולכן לקחתי שניים או שלושה לוחמים וחילקתי להם עשרות רימונים. נתתי הנחיה: 'תעברו כל שלושה מטר, ותזרקו רימון מעבר לסוללה'. הם הלכו עם שתי קופסאות רימונים, וזרקו כל כמה מטרים רימון. עשרות רימונים. במקביל, נכנסו לי לקשר אנשים מהחטיבה ומהאוגדה, וסתמו לי אותו. בשלב מסוים אמרתי להם: 'רדו מהקשר, ותנו להילחם'.

"בינתיים, תותחי נ"ט מצריים החלו לירות עלינו מהצד השני של התעלה. אני וקצין הקשר האווירי שלי ניסינו ליצור קשר עם חיל האוויר, ששלח לנו כמה מטוסים. מהר מאוד המטוסים חטפו מכת אש חזקה של ירי נ"מ. אמרתי להם לירות על כל מה שהם רואים בצד השני. הם דיווחו שהם רואים את המטרות, ביקשו אישור לפתוח באש, אך לרוע המזל, לא קיבלו. המטוסים חזרו לבסיסם, ובעצם לא עשו כלום.

"החלק היותר יפה בקרב היה כשצוות של שני רגמים מגולני נחלץ לעזרתנו. הייתה להם מרגמה אינטגרלית, והם הפעילו אותה מיד כששמעו שאנחנו מנהלים קרב. אני זוכר שפתאום נכנס לי בקשר אחד הרגמים שהכרתי ואמר לי: 'אנחנו יורים מהמרגמה. תן לנו תיקונים'. כשפגשתי אותם אחרי הקרב, הם סיפרו שהם ירו פגזים וצעקו: 'זה בשביל ציון, זה בשביל ציון'.

"בינתיים, הטנק השני בשיירה נכנס לעמדת אש. פתאום הוא הודיע לי בקשר: 'מזהה סירה במים. האם רשאי גם בכבדה?' מיד אמרתי לו: 'אינטליגנט, זאת מלחמה. תירה בכל מה שאתה יכול'. הוא ענה לי: 'רות, עבור', ואחרי חצי דקה בישר: 'הורדתי אותם'. אמרתי לו להמשיך לירות לתוך המים, כדי לפגוע בניצולים שעלולים להגיע לגדת התעלה. אז, בפעם הראשונה, הבנתי שהמצרים בנסיגה. החלטתי להמשיך את זריקת הרימונים, תוך כדי הנמכה של כמות האש, עד להפסקתה המוחלטת.

"כל סיפור הלחימה נמשך למעלה משעה. כשתם הקרב נודע לי שבמהלך חילופי האש נהרגו שני חיילים מהנגמ"ש הראשון – הגשש וסבח. בשלב הזה נשאר לנו לעשות רק דבר אחד – להוריד את הדגל המצרי. בהתחלה חשבנו שהדגל ממוקש, אז לקחנו וו לסילוק מוקשים, והורדנו אותו. לא ממוקש ולא סיפורים, אני חושב שהדגל הזה נמצא אצלי עד היום".