באפריל 1973 אמור היה רפי איל (שסטל), בן גרעין ומ"מ בגדוד הנח"ל המוצנח, לצאת לחופשת השחרור המיוחלת. לקצין הצעיר כבר הייתה תוכנית מגובשת לתקופה שלאחר פשיטת המדים. הוא התכוון להחליף נח"ל בנחל: נחל צובה, הסמוך לקיבוץ בו נאחז גרעינו, עמד לתפוס בחייו את מקומו של המסלול הצבאי. אלא שמפקד גדוד הנח"ל המוצנח דאז והרמטכ"ל לימים, אמנון ליפקין-שחק, לא התכוון לוותר כה בקלות על איל, חניך מצטיין בקורס הקצינים, והציע לו הצעה שגרמה לו לעשות סיבוב פרסה. "אמנון סיפר לי שעומדים להקים יחידת קצינים מיוחדת, ושאל אותי האם אני רוצה להצטרף", מספר איל, שלימים טיפס עד לדרגת רס"ן. "לא היה לי שום ספק שאני אומר 'כן'".

אל הכוח החדש גייס ליפקין-שחק שלושה מפקדים נוספים מהגדוד – אהרון סבג, חיים יעקובוביץ' ויגאל פרסלר – ובעלי דרגות כתף מסיירת הצנחנים ומהשייטת. הקצינים הנבחרים "נעלמו" מיחידותיהם האורגניות, ושמועות החלו להתרוצץ באשר למהלך המסתורי. "לא ידענו על הפעולה, אבל הייתה לנו תחושה שמשהו עומד לקרות", נזכר איל. "בסך הכל ידענו שאנחנו הולכים להצטרף לאיזשהו צוות, למשימה לא ברורה".

המשימה הסודית אליה נשלחו חברי הצוותים לא נותרה אלמונית לזמן רב. במהרה היא מצאה את מקומה מעל דפי ההיסטוריה תחת השם "מבצע אביב נעורים". סגן איל שובץ לפשיטה על יעד "גילה" – מפקדת החזית העממית בביירות. הוא היה חבר באחת משתי החוליות אשר תפקידן היה לטהר את הבניין ולאבטח את כוח החבלה. כשנפתחו חילופי האש, נפגעו החוליות ואיל נשאר יחיד מבין ארבעת המטהרים. הוא השיב באש, הרג מספר מחבלים, חילץ את הנפגעים, ועזר בהנחת מטעני החבלה מתחת לבניין. על מעשיו אלו הוענק לו עיטור המופת.

כמו שחקן טניס

ההכנות למבצע המורכב נמשכו כשלושה שבועות. הן כללו תרגול תרחישים אפשריים, הכשרה בלוחמה זעירה ומיוחדת, ובניית תמונת מודיעין רחבה של היעד. כשנודע לאיל כי הפעולה עתידה להתבצע בלב ליבה של ביירות, חשש כבד החל לנקר בליבו. זאת בעקבות סוד כמוס שהסתיר. "אמי היא מביירות", הוא אומר, "והייתי בטוח שאם זה יתגלה, ינפו אותי מהצוות".

למזלו של איל לא התגלה ולו מאום, דבר שלא הפך את המשימה למסובכת פחות. הסכנה שבפעולה מסוג זה עמדה בעינה. "מבצע בלב ביירות היה, במושגים של היום, מבצע בדמשק או בבגדד", הוא מסביר. "לכן, לפי ההוראות, אם משהו היה משתבש היינו צריכים להגיע לאחת השגרירויות המערביות ופשוט לבקש מקלט או לקפוץ פנימה לתוכן. היום זה נראה לי מאוד מפחיד, אבל אז זה היה חלק שולי מהנושא.

"ההכנה עבור יתר חלקי המבצע הייתה יסודית מאוד. עברנו הכשרות של לוחמה זעירה, שימוש בגז, ירי עם משתיקי קול, ותמרון עם לבוש אזרחי. מרבית האימונים התבצעו באזורים עירוניים כמו רמת אביב. היינו מבצעים אימוני צליחה מהים, וממשיכים להתקדם לתוך העיר ממש כאילו היא הייתה ביירות. לאימונים האלה הגיעו גם הרמטכ"ל ושר הביטחון, שפיקחו עלינו בשאלות אישיות. אחת השאלות שאני זוכר הייתה האם אני יכול לסחוב את חגי מעין, בחור גדול מהצוות. אחר-כך, כשהפעולה בביירות השתבשה, באמת נאלצתי לסחוב אותו.

"בליל המבצע הגענו לנמל חיפה. ומשם, התקדמנו לביירות על סטי"לים. היינו מחולקים לצוותים, וכולם ידעו מה התפקיד שלהם. כל אחד בחר לעצמו את כלי הנשק שמתאימים לו, והרכיב לעצמו את החגור. הכל היה מוחבא ומוצנע מתחת לבגדים. במבט לאחור, אם הייתי צריך לספר על מה חייל חושב לפני פעולה מהסוג הזה, שמוגדרת כ"רמבו" וכ"ג'יימס בונד", הייתי אומר שבעיקר על המיומנות ועל החוסן הפנימי. הייתי מסביר שרמת המיקוד של חייל שיוצא לפעולה צבאית מיוחדת מהסוג הזה היא כמו של שחקן טניס שעולה למגרש למשחק חשוב.

"הגענו עם סטי"ל למרחב הימי של לבנון, ירדנו למים עם סירות גומי, והתקדמנו איתן אל החוף. למרות כל הניסיון שהיה לנו, זה היה רגע די מפחיד כי החוף היה מאוד מואר, והיינו בטוחים שכולם רואים אותנו. למזלנו, זה רק היה נדמה לנו, וכל מי שמסתכל בלילה מהחוף אל הים רואה חושך גמור. נחתנו בשלום בביירות".

חומר נפץ במרצדס

עם הגיעם לחוף, נכנסו חיילי היחידות המיוחדות לשלוש מכוניות מרצדס, שחיכו להם מבעוד מועד. אנשי המוסד, ששכרו את כלי הרכב בערב הקודם, הובילו את הלוחמים עד למגרש חנייה, שרק רחוב אחד הפריד בינו לבין היעד. "היינו צריכים לעלות במעלה הרחוב, שהיה די סואן", משחזר איל. "התחזינו לתיירים, הלכנו בזוגות והתקדמנו במרחק מה אחד מהשני, כדי שלא נראה חשודים.

"חגי מעין, יחד עם בן זוגו לחוליה, אבידע שור, היו צריכים להשתלט על הבניין מצידו האחד, ולחסל את שני השומרים שעמדו בקצה הצפון-מערבי. אני ויגאל פרסלר היינו הצוות השני, ותפקידנו היה להשתלט על הפינה הדרום-מזרחית של הבניין, שגם בה היו שני שומרים. לפי התוכנית, כל צוות היה צריך לנטרל את השומרים בצד שלו, ואז להזמין את צוות החבלנים, שתפקידו היה להניח כ-120 קילו חומר נפץ מתחת לבניין, ולפוצץ אותו.

"התחלנו להתקדם ליעד. לפתע, ניגשו לאבידע ולמעין שני שומרים ושאלו אותם 'מן הדא?' – 'מי אתם?' הם ענו להם 'ערב טוב', שלפו את האקדחים וחיסלו אותם. לרוע המזל, התברר שהייתה תקלה מודיעינית – לא ידענו שבמרכז הבניין חנה ג'יפ סיור מוסתר, עם מקלע. ברגע שאבידע וחגי ירו, המקלע שעל הג'יפ התחיל לעבוד, וירה כמו מטורף לכל כיוון, גם אלינו. מהירי הזה נפגעו אבידע וחגי, ויגאל, שהיה איתי.

"עפו לי כדורים בין הרגליים, מעל הכתפיים וליד הראש. במזל, לא נפגעתי. פתאום, אחד השומרים שלא הספקנו להוריד רץ לכיווננו. שלפתי מיד, חיסלתי אותו, ויריתי לעבר המקלע, שהשתתק. מצאתי מחסה ליד תלולית עפר שהייתה לפני הבניין. יגאל שכב מקדימה פצוע, ואני המשכתי לירות לכיוון היעד. שמעתי את אבידע וחגי צועקים מכאב. המצב היה כזה: שלושה מתוך ארבעת חיילי הצוות שכובים, המפקד נמצא מאחורה, והחבלנים אפילו עוד לא הוציאו את המטענים מהרכבים.

"יגאל חטף 14 כדורים ונפגע קשה מאוד. התקדמתי לכיוונו, וגררתי אותו תחת אש לאחור, לכיוון התלולית. אלה היו כמה מטרים שהרגישו כמו כמה קילומטרים. בשלב הזה, הגיעו אליי בריצה אמנון ומפקד פלוגת החבלה, מנחם זטורסקי. הם קיבלו ממני דיווח, ואמנון העביר אותו לפיקוד. במקביל, מנחם קיבל החלטת טר"ש או צל"ש, החלטה של חיים או מוות. הוא החליט שהפעולה נמשכת. בינתיים, חגי ואבידע השתתקו. קראנו לרופא.

"הרופא העמיס את יגאל על לוחם שייטת, שהתחיל לחלץ אותו במורד הרחוב, לכיוון המרצדסים בחנייה. ההמון בביירות התנפל עליו, כי חשבו שהוא סוחב תושב מקומי. שניהם ניסו להשתחרר מההמון, ויגאל אפילו דרך את הנשק עם השיניים. בסופו של דבר הם נחלצו.

"הרופא חזר אלינו. השאלה הייתה איפה נמצאים חגי ואבידע. זה היה חלק מפחיד: להסתלק משם, ניחא. לשים את המטענים, ניחא. אבל להשאיר את חגי ואת אבידע בשטח, זה כבר היה סיפור אחר. בזמן הזה התחילו גם חילופי אש כבדים, שכללו ירי רימונים. התחלנו לצעוק ולקרוא לחגי ולאבידע. שמענו את חגי עונה. הם שכבו בשטח מת שהיה צמוד לבניין.

"בינתיים, הגיע כוח החבלה. התקבלה החלטה לקדם את המרצדסים ליעד ברוורס. אני, מנחם וחיים יעקובוביץ' רצנו אל הבניין תחת אש ונצמדנו אליו – ניסינו לאבטח את כוח החבלה. מחבלים התחילו לרדת למטה במעליות ובמדרגות, יצאו החוצה והתפתח בינינו מאבק פנים אל פנים. סבג פתח את המעלית, הכניס לתוכה רימון והעלה אותה כלפי מעלה. שמענו פיצוץ. אני זוכר שהצוות החבלני ניסה להוציא את הצ'ימידנים עם חומר הנפץ מהמרצדסים, ואני יריתי בכל מחבל שקפץ החוצה מהבניין.

"בשלב הזה, אמנון ביקש מחיים וממני למצוא את אבידע ואת חגי. מסביב היו צעקות 'אל-יהוד'. ירו בלי הפסקה. לבסוף, חיים מצא את אבידע, ואני הצטרפתי אליו במהרה. אבידע כבר לא היה בחיים. להפתעתנו, גילינו שאחד המרצדסים החליט לעזוב את המקום. נשארנו כוח שלם עם שני מרצדסים, במקום שלושה. הוצאנו את הצ'ימידנים מהמכוניות, ובמקומם הכנסנו את גופתו של אבידע ואת חגי, שהיה עדיין פצוע. כששאלנו אותו איפה הוא נפגע, הוא אמר שבכתף. אבל האמת היא שהוא חטף כדור בירך, ואת זה גם הוא לא ידע. הוא התחיל לאבד דם, בצורה מאוד איטית, ונפטר לפני שהעלו אותו לסטי"ל.

"אמנון הורה למרצדס לנתק מגע, והמכונית יצאה לדרך. אני זוכר שממש כמו בתרגולות עשינו נסיגה לאחור, כאשר אחד כורע ויורה כלפיי מעלה, והשני מתקדם כמה מטרים קדימה, ואז מתחלפים. ככה דילגנו לאחור עד לרכבים. נוצרה בעיית מקום בגלל המרצדס החסרה. איכשהו הסתדרנו, ואני ישבתי מקדימה ביחד עם אמנון. איך שניתקנו מגע, שאלתי את אמנון מה קורה עם הבניין. הוא הסתכל בקור הרוח האופייני שלו על השעון, ואמר 'עוד לא הגיעה העת'. חלפו בערך עשר שניות, ושמענו פיצוץ אדיר. הבניין נחצה לשניים".