צילום: שי סקיף

עשר שנים בדיוק מאז התרסק מסוקו של מפקד בסיס פלמחים, תא"ל שמואל אלדר, חיה משפחתו על התפר שבין הצער והאופטימיות: אשתו וארבעת ילדיו מספרים על השנים הארוכות בהן עברו בין בסיסים, על הרגע בו הבינו ששמואל לא ישוב – ועל הניסיון להמשיך הלאה. "השירות בחיל האוויר הוא חלק מהמשמעות של אבא מבחינתי", מספרת בתו הצעירה, בר, המשרתת בבסיס בו שימש מפקד טייסת, "אבל רק כשהגעתי לכאן הבנתי שבמקום להרגיש יותר קרובה אליו, זה רק מבליט את העובדה שהוא לא נמצא" 

לא פחות מ-17 בתים שונים עברה משפחת אלדר בעקבות אבי המשפחה, פועל יוצא של הקידום התפקידים והתרחבות המשפחה. אך כל זה לא הכין את אהובה ואת ארבעת ילדיה לקראת המעבר מדירתם שבשיכוני בסיס פלמחים, עליו פיקד אב המשפחה, תא"ל שמואל אלדר ז"ל, לדירתם ברחובות, לאחר שנהרג. "חלמתי שחברים יבואו ויגידו לי: 'הנה המפתח, את רואה?'", נזכרת אהובה, "'יש פה פתק עם הכתובת, וזאת הדירה שאתם עוברים אליה'".
זה, כמובן, לא קרה. רק קרוב לשנתיים אחרי האסון עברו חמשת בני המשפחה לדירתם החדשה. "בעצם עוברים למקום שלאבא אין שום חלק בו", מסבירה נטע, הבת השלישית. "זה לא רק לעזוב בית, זה גם לעזוב את בית העץ שהוא בנה לנו, ואת הסל בחנייה, שם היינו משחקים איתו כל שבת אחר הצהריים".
אהובה מספרת שכשארזו את תכולת הבית, הייתה זו הפעם הראשונה שהורידה את הסרבל של שמואל מהקולב. היא קיפלה אותו והניחה בארגז, ואחרי שהעמיסו את כל רכושם והיו מוכנים לעזוב, הסתובבה עוד כמה דקות בבית הריק. היא עברה בחדרים, הייתה בפעם האחרונה בחדר השינה, ואז יצאה. 

החיים היתלו בי
תא"ל שמואל אלדר היה טייס מנוסה ומפקד קפדן, בעלה של אהובה (57) ואב לרותם (32), לטלי (30), לנטע (22) ולבר (19). אלדר נולד ב-1953, דור שני לזוג ניצולי שואה שעלו ממזרח אירופה. את שם משפחתו, אדלר, עברת בהיותו טייס יסעור. הוא התגייס ב-1971 כפרח טיס, ובמהלך 27 שנות שירותו בחיל, שירת כמדריך וכמפקד טייסת בבית הספר לטיסה, כמפקד טייסות אנפה ויסעור, כסגן מפקד בסיס תל-נוף, וכמפקד בסיס פלמחים. 
ב-15 במארס 1998, נהרג אלדר יחד עם סגן אילן גור, כשמסוקם התרסק לים, מול נתניה. אלדר, טייס המסוקים הוותיק, הדריך את גור, שסיים את קורס הטיס רק חודשיים קודם לכן. במהלך הטיסה דיווח אלדר על רעידות באזור הזנב, הודיע כי הוא שולט במצב וכי ינסה לבצע נחיתת אונס. כעבור דקה התפרק זנב הקוברה, והמסוק צלל לים. אלדר נהרג, והוא בן 45.
אהובה מספרת שהמשפחה חיה בתחושת ביטחון, למרות שאפשרות התאונה תמיד נכחה בחייהם. ב-1978, כשסיים אלדר את תקופת החתימה הראשונה שלו, הוא החליט להגשים חלום ולהיות חקלאי במושב סתריה, בו נולד. הוא הקים חממת פרחים, אולם הרומן עם החקלאות תם במהירות, עת נהרג חברו מטייסת היסעורים, שלמה שליט, בתאונה. "הוא אמר לי שהוא נוסע ללוויה", נזכרת אהובה, "וכבר אמרתי לעצמי: 'זהו, הוא חוזר לצבא'. ידעתי ששם הוא מרגיש את העשייה האמיתית", היא מסבירה, "פרחים זה נחמד לשנה, שנה וחצי, אבל מה שהיה לו חשוב הוא הטיסה, האחריות, הניהול והאתגרים".
ב-1988 נהרג החניך המצטיין בקורס הטיס אותו סיים אלדר, רם קולר ז"ל, בהתנגשות אווירית. באותה השנה, התרסק אחד ממסוקי היסעור של טייסת "דורסי הלילה", עליה פיקד אלדר. זו הייתה התאונה היחידה שאירעה בטייסת בתקופת פיקודו, ובה נהרג קברניט המסוק, סרן מוטי שרון. אלדר החזיר את הטייסת לשגרה, טיפל בפצועים ושמר על קשר הדוק עם הוריו של מוטי ועם אלמנתו, רותי, שעתה מגדירה אותה אהובה כחלק מקבוצת התמיכה שלה.
לאחר אסון המסוקים ב-1997 מונה אלדר לחבר בוועדת החקירה שבחנה את נסיבותיו. הטייסת בה אירע האסון בשאר-ישוב הייתה הטייסת בה גדל ועליה פיקד. כחבר ועדת עברי, נאלץ אלדר לבחון לעומק את עבודתם של עמיתיו בחיל, ואת ביצועיהם של מפקדים וטייסים שגידל. "אני חושבת שהתאונות העסיקו גם אותו", אומרת אהובה, "אבל כשכבר דובר על זה, זה היה בהומור. הוא היה אומר לי: 'אין לך מה לדאוג, חיל האוויר ידאג לך, את מסודרת והכסף נמצא שם'. לא אהבתי את זה, אבל לא קישרתי את כל זה אליו. אצלי הוא תמיד היה בצד שחוקר, שמנחם".
וכשהגלגל התהפך?
"כאילו החיים היתלו בי", היא אומרת. לאהובה, מחנכת ומורה לאזרחות ולהיסטוריה, שפרשה מהוראה לאחר מות בעלה, הודיעו על האסון בבית הספר. "זה היה יום אחרי פורים, ולא הכנתי שיעור לאותו היום, אז דיברתי מהרהורי לבי על אזרחות, מהו אזרח ומהי מדינה", היא משחזרת, "כשדיברתי על נתינה, הרגשתי שאני רואה את שמוליק מול העיניים, התלהבתי והתלמידים שתו כל מילה בצמא. כשיצאתי החוצה, המנהלת קראה לי לחדר המורים, ושם ראיתי את רלכ"א, גיל רגב, שהיה חבר של שמוליק, וחברה מהשיכון. שאלתי אותו אם הוא בא להרצות, אבל שמוליק הרצה בבית הספר לפני שבועיים, ולאט, לאט נפל לי האסימון. הוא הושיב אותי ודיווח לי שהייתה תקלה ואיבדו איתו קשר. אני רק יודעת שהמשפט השלישי או השני שלי היה: 'אתה רוצה להגיד לי שאני אלמנה ושהילדים שלי יתומים?'". 

הוא יהיה בעלי
רותם, הבן הבכור, אז בן 22, היה באותם רגעים ביחידתו בחיל המודיעין, וטלי, אז בת 20, שירתה כפקמ"צית בטייסת אנפות. "היו טלפונים מלשכת מפקד הבסיס וביקשו שאלך למפקד היחידה", נזכר רותם. "חשבתי שמדובר באיזה ניסוי, אבל המפקד שלי היה שם ואמרו לי לשבת, ואז כבר הבנתי. רק שאלתי איך זה קרה. הרגשתי המון אחריות באותה התקופה. הבן הבכור, היחיד. לא ממש ידעתי מה לעשות, אבל הרגשתי שיש הרבה על הכתפיים שלי".
טלי זוכרת שמפקד הטייסת התקשר, והיא ענתה. "הוא ביקש לדבר עם המנהל, שהיה בתדריך. אמר שזה דחוף. אז הגיע המפקד הישיר שלי עם השלישה, הם לקחו אותי הצדה ואמרו לי שהייתה תאונה ושאבא שלי נעדר". היא שותקת לרגע. "ישבתי שם, הסתכלתי החוצה וראיתי את כל המסוקים של הטייסת. בדרך הביתה, כשהגענו כבר לפלמחים, עברנו ליד הטייסת בה זה קרה וראיתי את האוטו של אבא שלי בחנייה. זה היה בלתי נתפס".
לנטע ולבר, אז בנות 12 ותשע, סיפרו ביחד. "היינו בדרך חזרה מבית הספר", נזכרת נטע, "האוטובוס עצר בין התחנות וקראו לנו לרדת. חיכתה שם חברה מהשיכון שליוותה אותנו הביתה, ושאלתי מה העניין. היא אמרה שיש בעיה עם המפתח, וזה נראה לי מוזר כי בבסיס אף פעם לא נועלים את הדלתות ובכלל לא היה לנו מפתח. התחלתי לדאוג לאמא, כי כשהתקרבנו לבית, ראיתי אוטו כמו של אבא – הרי לכל תתי-האלופים יש את אותה המכונית – חונה באלכסון. הייתי בטוחה שמשהו קרה לה, כי אבא חנה ככה מהר. כשהגענו, אמא עמדה ומשני צדדיה רותם וטלי, שלושתם עם עיניים אדומות. אמא אמרה שקרה אסון, והמסוק של אבא נפל".
בזמן שכל אחד מספר על רגע הגילוי, מחזקים אותו שאר בני המשפחה. כשבר, הקטנה והשקטה מכולם, מספרת על ההודעה, אמה מלטפת את עורפה. "אני לא ממש זוכרת", היא אומרת. "בהתחלה לא הבנתי ממש על מה מתאבלים, רק אחר-כך פתאום קלטתי מה זה אומר".
בר, שהתגייסה בדצמבר, משרתת היום כפקמ"צית בחצרים, הבסיס שאביה שירת בו כמפקד טייסת. "זה חלק מהמשמעות של אבא מבחינתי", היא מספרת, "חיל האוויר, והעובדה שעכשיו אני נמצאת שם, ממש רואה במה הוא עסק. זה נורא קשה לי", היא מגלה, "כי אני לא יכולה לדבר איתו על הדברים האלה. הוא לא נמצא שם". גם נטע, ששירתה בלשכת מפקד בסיס תל-נוף, ממש היכן שאביה שירת בזמנו כסגן מפקד הבסיס, מספרת על הקרבה. "בגלל שהייתי צעירה, לא ידעתי כל כך מה המשמעות של מה שהוא עשה", היא אומרת, "והתפקיד נתן לי אפשרות להכיר אותו יותר, למרות שהוא לא שם. אני הרי הכרתי אותו רק כאבא". בר מספרת שהשירות בחיל האוויר, בטייסת עליה פיקד אביה, היה טבעי בעבורה. "רק כשהגעתי לשם הבנתי שבמקום להרגיש יותר קרובה אליו, זה רק מבליט את העובדה שהוא לא נמצא".
חיל האוויר היה ונשאר חלק חשוב בחייה של משפחת אלדר. מלבד מקצועו התובעני של האב, סרבל הטיסה ומדי הקבע הנראים תמיד בתמונות, והשנים בהן חיו בשיכוני הבסיסים, הרי שגם שלוש הבנות בחרו לשרת בחיל. רותם הוא בוגר פרויקט תלפיות, שהשתחרר כרס"ן וקיבל את פרס ביטחון ישראל. בני הזוג אלדר אף הכירו במסגרת החיל. הם נפגשו בטייסת הפאנטומים, לאחר שאהובה, שהשתחררה שנה קודם לכן, התייצבה בטייסת עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. "הגעתי מהר ונכנסתי למועדון", היא נזכרת, "ושם ישבו ארבעה פרחי טיס. הסתכלתי על אחד מהם ואמרתי: 'נראה לי שהוא יהיה בעלי'. זה היה שמוליק, והתחתנו אחרי שנתיים". 

שוב תחפושות ברחוב
עשר שנים מלאו החודש למותו של אלדר. "אני רואה תחפושת ברחוב, וזה רק אומר לי שעוד יום זה יקרה", מספרת אהובה. "טראומתי בשבילי לדעת שפורים מתקרב". גם רגשותיהם של שאר בני המשפחה בנוגע לחג הפורים, מעורבים. "אני לא מרבה בשמחה משנכנס אדר", קובעת אהובה, ורותם מוסיף שבעשר השנים האחרונות, החג הצבעוני כבר לא כל כך שמח בעבורו.
אהובה ושמואל נפרדו בבוקר יום ראשון ההוא, לפני עשר שנים, בחיפזון ובחיוך, תוך צחצוח שיניים. מספר שעות אחר-כך, קרה האסון. אבל למרות השבר, ניכר כי השמחה היא, למרות הכל, בת בית בקרב המשפחה. "אנחנו תא שאף אחד לא יכול עליו", מתגאה אהובה, "תא מלוכד, אוהב ותומך. בהתחלה היה לנו נורא קשה אפילו לדבר, אבל אחרי תקופה מסוימת התחלנו לדבר על שמוליק בחיוך, כי כזה הוא היה, משתולל וצוחק ומתבדח", היא מחייכת. "שמרנו על הביחד, אבל עם זאת ברור שלכולם הוא כל כך חסר".
אהובה מספרת בגאווה על הישגי כל אחד מהילדים, על הפרסים ועל ההצלחות. "הכל אירועים בלי אבא", היא אומרת. "הכאב של הילדים הכי קשה לי, ואם רק הייתי יכולה לקחת את זה מהם, הייתי עושה זאת. הגעגועים שלהם, החסר, עם זה אני לא יכולה להשלים".
"זה מתבטא בדברים הקטנים והגדולים", מסביר רותם. "אין החלטה שצריך לקבל, שאתה לא מרגיש שהוא חסר: להתייעץ איתו, לקבל את האישור, ההכוונה, החיוך המבין. וככל שהזמן עובר, יש יותר מצבים כאלה. חיים בלי, ואולי התרגלנו, אבל זה לא משנה את העובדה שבסוף כל חיוך יש עצב, שאף שמחה לא מלאה כי אי אפשר להשוויץ לאבא, לשמוח איתו, להראות לו". 
רותם שותק לרגע ואז מוסיף: "את התואר הראשון סיימתי קצת לפני שאבא נהרג, וטקס קבלת התעודות היה כמה חודשים אחרי. העדפתי ללכת לשם לבד, כי להיות שם עם המשפחה, בלעדיו, היה קשה יותר מלהיות שם לבדי".
לפני חודשיים התחתן רותם, ואילו טלי תינשא ביוני הקרוב. "זה קשה", היא מספרת, "אבל אני מנסה שלא לחשוב על זה. מאוד קשה לי שהוא לא הכיר את בעלי לעתיד", היא מספרת. "קובי יודע עליו הכל. אני חושבת שאבא שלי היה מאוד אוהב אותו", קולה נסדק. "אני חושבת שהם היו עושים הרבה דברים ביחד". אהובה מספרת על תעודת ההצטיינות שקיבלה נטע עם סיום התיכון, בעיצומו של טקס מרגש שאביה לא נכח בו. "ובר שהייתה כל כך קטנה ולא הבינה, והייתה מוקפת באהבה, אבל ידעתי שבחממה כזאת זה זמני לגמרי. ובאמת, ככל שהיא התבגרה, היה לה קשה יותר, והיא קלטה בהדרגה את החסר הגדול שהיא חיה בתוכו. כשנודע לה שהיא הולכת לטייסת ששמוליק פיקד עליה, היא פשוט אמרה לי: 'אני לא אאכזב'".
"אני חושבת שחסרה לי בעיקר ההיכרות עם אבא בתור אדם בוגר", מספרת בר, "בהתחלה היה לי קשה לחזור מחוגים ולרצות לספר לאבא משהו, ואז להבין שלא אספר, כי הוא לא בבית. וכשהיו דברים יותר רציניים, זה כאב יותר".
אהובה החליטה לפרוש ממקצוע ההוראה ולהיות זמינה לילדיה 24 שעות ביממה. "כשאני מסתכלת על עצמי היום ומשווה למה שהיה אז, אין ספק שהייתי חסרת כוחות. בפעם הראשונה שהפעלתי מכונת כביסה אחרי השבעה פשוט לא האמנתי שהצלחתי", היא נזכרת. "מה שהחזיק אותי זה השניצלים. יש ארבעה ילדים פה, וצריך להחזיק אותם. אני חושבת שזה ההבדל בין שכול טרי לוותיק", היא ממשיכה, "בשכול הטרי מדובר בשבר גדול, והאדם עוד לא מבין הכל. הוא רק יודע שאפילו לא הצליח להיפרד מאדם אהוב, ושהשמים התהפכו. אבל עם הזמן הכאב מתעצם, כי החסר כל כך גדול. את ממשיכה לחיות, אבל יש לזה ביטוי כל הזמן". ובכל זאת, כשהם נעמדים להצטלם לתמונה, על רקע תמונתו של שמואל התלויה בסלון הבית, מקפידה טלי להזכיר לכולם לחייך.