צילום: איתי כהן

מאז ה-12 ביולי 2006, תומר וינברג לא מוותר. באותו בוקר, האחרון באותה תעסוקה מבצעית, הוא יצא לסיור בגזרה. לפעילות יצאו גם אודי גולדווסר ואלדד רגב. ההאמר בו נסעו נקלע למארב ונפגע מטיל אר-פי-ג'י. וינברג נפגע אך לא הרים ידיים. הוא פתח את הדלת וזינק החוצה.

"כשיצאתי", הוא משחזר, "חטפתי כדור ראשון שפגע ביד שלי והיא כמעט נתלשה לגמרי. עם היד השנייה החזקתי אותה והמשכתי לרוץ. אז נפגעתי מעוד כדור, הפעם בגב. נפלתי עם הראש לאדמה והתחלתי לגרור את עצמי לכיוון שיח קרוב".

רק פעם אחת הוא ניסה להתרומם ולבדוק מה מצב חבריו, אלא שאז פגע בו כדור נוסף, שלישי, ברגל. אז, כבר היה מנוטרל לגמרי ולא הצליח לזוז. "איבדתי המון דם", הוא נזכר, "והכדור בגב עשה לי חור בריאה. אוויר כבר לא היה לי ואני זוכר שכל הזמן הייתי צמא. אולי לא ממש הצלחתי לראות מה קורה, אבל שמעתי הכל והייתי בהכרה מלאה".

רק כשהגיע לבית החולים בנהריה, הוא הורדם בפעם הראשונה לצורך הניתוחים. אז, כבר היו אודי ואלדד בשבי. כשגילה וינברג מה קרה לחבריו, הוא החליט לא לוותר גם עליהם ועד היום הוא מנסה בכל כוחו להשיבם הביתה. "ברגע שהתעוררתי לא ידעתי מה קורה", הוא מעיד, "אז כבר נפלו קטיושות אבל לא סיפרו לי שהתחילה מלחמה. שאלתי: 'מה, יורים בחוץ?', וענו לי: 'לא, הכל בסדר'".

מי שיגיע, יגיע

ב-25 ביוני 2006, 17 ימים לפני שנחטפו אודי ואלדד, נחטף באזור רצועת עזה רב"ט גלעד שליט. מאותה הנקודה, נפתח ציר זמן שסופו לא ידוע. בזיכרון הקולקטיבי נרשמו על אותו הציר מספר נקודות ציון, כמו אירוע החטיפה בצפון, מלחמת לבנון השנייה וצעדים קטנים במשא ומתן. בעבור החברים, על הציר מסומן רגע נוסף - הרגע שבו החליטו לפעול להשבת החטופים, נקודת המפנה.

לא עבר שבוע מאירוע החטיפה השני וכבר הספיקו להתקבץ מספר חברים קרובים, מהפלוגה, מהלימודים ומהישיבה והחלו לחשוב מה ניתן לעשות. "אני ועוד כמה חברים של אלדד יזמנו מכתב שהתפרסם במהלך המלחמה בעיתון 'מעריב'", מספר שי שנקמן, שמכיר את רגב עוד מהשירות הסדיר. "המכתב היה ברוח 'תחזיק מעמד, אנחנו פה ומחכים שתחזור'. בשלב הבא, כבר יצאנו להחתים עצומות בתחנות רכבת ובקניונים".

לאחר שלושה חודשים בשיקום, גם וינברג הצטרף לפעילות. "היו לי כבר כל מיני תוכניות", הוא מציין, "אבל רוב הדברים לא יצאו לפועל. בסופו של דבר, החלטתי לקבוע עובדות ולערוך משמרת מחאה. זה התחיל בקרית מוצקין כל יום שישי בבוקר. 'אני אתחיל', אמרתי, 'ומי שיגיע, יגיע'".

יחד עם וינברג עמדו בצומת צבר בקרית מוצקין שישה אנשים, אולם כשחלפו השבועות הוא נותר לבדו עם השלטים שתלה. לאחר שפרסם את המחאה באתר האינטרנט "פייסבוק", הצליח להעלות את מספר הנוכחים ל-30.

עם הזמן, הצטרפו לקבוצת החברים אנשים סקרנים ואכפתיים שהחליטו לקום מהכורסא. בעבורם, נקודת המפנה היא לאו דווקא יום החטיפה, אלא נאום של אחת המשפחות או אחד המנהיגים, אותו הם יודעים לצטט בעל פה.

"הרבה זמן הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, אבל לא ידעתי מה", מעידה מאיה פנדלר, סטודנטית למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. "ביום השנה לחטיפה, הייתה כתבה בערוץ 2, וכשראיתי אותה, בכיתי. אז החלטתי שזהו, עכשיו אני קמה ועושה משהו, לא משנה מה".

באחת העצרות, פגשה פנדלר את נועם שליט, אביו של גלעד, והציגה את עצמה. מאז, היא בקשר רציף עם המשפחה והפכה אחת הפעילות האדוקות במאבק לשחרור החטופים. אפילו הטלפון הנייד שלה נרתם למאבק, כשבצדו האחד מוטבע דגל ישראל ובשני המשפט "ושבו בנים לגבולם".

מעולם לא הכרת אף אחד מהחטופים. מה דוחף אותך לפעול?

"אני מרגישה שאני חברה קרובה של אודי, אלדד וגלעד, שאני מכירה אותם מהסיפורים של המשפחות", היא משיבה. "זה לא הוגן שהם שירתו ונלחמו בשבילי ואני אשב ואתענג על מה שיש לי כאן כשהם בשבי. זו חובה שלי. זו לא רק בעיה של המשפחות".

גם הילה זיסברג, סטודנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית, לא מכירה אישית אף אחד מהחטופים, אלא שלפני שנה ושלושה חודשים, בדרך לעצרת הזדהות, היא נזקקה לטרמפ. באוטו שעזר לה, נהג שנקמן. "אני מאוד מאמינה ב'אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה', ועם הזמן זה הפך להיות עניין אישי. אז אולי אני לא מכירה את האנשים שהפנים שלהם מתנוססות על הדגלים, אבל באותה מידה זה יכול להיות כל אחד מהאנשים שחשובים לי".

"זה לא נותן לי מנוח", מוסיף וינברג, "אני כל הזמן משווה את מה שאני עושה עכשיו למה שהם עוברים, ואני לא יכול לשבת בשקט. זה נורא מסתכל כי אי אפשר ללכת לשם ולהביא אותם. אלדד היה האדם הכי קרוב אליי בפלוגה ולא סתם היינו בסיור הזה ביחד. בשדה הקרב לא יכולתי לעזור להם, כי הייתי מנוטרל לגמרי, ובכל זאת, אני עדיין מרגיש שאני חייב להם. כרגע, זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלי".

זה בוער בעצמות

צילום: איתי כהן

 

בפורים האחרון, ציפתה לכל אחד מחברי הכנסת מתנה קטנה בלשכתו. על השולחן הוצב משלוח מנות שהגיע כביכול משלושת החיילים בשבי, ובכל משלוח פיסת מדים מוכתמת באדום. לאחר תקופה ארוכה של פעילות על אש קטנה, סימן המעשה את חידוש הפעילות של "מטה החברים למען החטופים". במקביל לשליחת המתנות לחג, המשיך להתארגן המטה, הוגדרו ראשי תחומים, גויסו חברים והוקם אתר אינטרנט חדש (www.habaita.com).

היעד הבא היה להוציא את הציבור מהאדישות. ביום שישי לפני שבועיים הגיעו חברי המטה לתל אביב, סיירו בין בתי הקפה, חילקו סטיקרים וביקשו מהיושבים שבין לגימת הקפוצ'ינו לנגיסה בלחם הכפרי, ישלחו מסרון לשרי הממשלה ויתהו מה הם עשו בשנה האחרונה למען שחרור החטופים.

"בתקופה האחרונה", מסביר שנקמן, "החלטנו לצאת לפעילות מחודשת ומבחינתנו הכל לגיטימי. אנחנו פועלים בצורה שתעצבן גם את ראשי המדינה וגם את הציבור. כי אם לא מזעזעים עובר עוד יום ושבוע וחודש. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שפספסנו את המומנטום להחזיר אותם".

שנקמן הוא מנהל הפעילות במטה. מתוקף תפקידו, הוא מחבר את מעגל הפעילים הראשון כדי לבחון את המשך הדרך, בודק כיצד מתנהלת מערכת היחסים של המטה עם התקשורת, ובנוסף, כמו רוב הפעילים, עוסק במענה לשאלות ורישום חברים חדשים באתר.

"יש לנו שתי מטרות עיקריות", הוא מונה, "הראשונה היא להוציא את ראשי המדינה מהתרדמת בה הם נמצאים וכופים אותה על הציבור. והשנייה היא לרתום את הציבור להזדהות ופעילות אקטיבית. אנחנו לא זקוקים לאמפטיה או סימפטיה, זה קיים אצל כל אדם עם לב. אבל רעש מגיע עם תרומה פיזית לקולות הצעקה, ולא רק מתגובות באינטרנט או מהכורסא".

"הקמנו את המטה בידיעה שאם לא נצליח עכשיו, זו בערך ההזדמנות האחרונה", מדגיש וינברג. "לאנשים במטה זה בוער בעצמות ואני מאמין שאנחנו יכולים לשנות משהו בתפיסה של הציבור, לפחות בצורה כזו שתגרום ללחץ שיחזיר אותם הביתה. אנחנו פותחים תהליך שעומד להיות כואב וארוך, אבל בסופו של דבר יביא את התוצאות".

בנוסף, ממשיך וינברג להגיע בכל יום שישי למשמרת המחאה, זאת בתנאי שאין פעילות גדולה יותר של המטה. גם פנדלר וזיסברג, הפעילות באוניברסיטאות, ממשיכות לארגן אירועים, ולא רק במסגרת המטה.

פנדלר הייתה בין היוזמים והמארגנים של 'יום המודעות וההזדהות עם החטופים' באוניברסיטת בר אילן שנערך בסוף חודש מארס. "בכל בוקר אני בודקת באינטרנט מה חדש ואם יש פרסום או פעילות חדשים", אומרת פנדלר,   "באוניברסיטה אנחנו כל הזמן חושבים על עוד פרויקטים. אנשים מכירים אותי בתור 'זאת של החטופים' ובאמת אני מרגישה שאני זועקת את זעקתם של אודי אלדד וגלעד שלא יכולים לקרוא מהשבי".

"זה משהו שצריך לעשות". קובעת זיסברג, שזכתה ממיקי גולדווסר (אמו של אודי), לתואר הלא רשמי "ראש תחום סטודנטים במטה החברים". "זה פשוט חלק משגרת היום יום שלי וכל מי שפגשתי בשנה האחרונה גויס לנושא. יום בו אני לא עוסקת במאבק זה יום שבו אני מסייעת לישיבתם בשבי".

זה מפיל אותי

באותו בוקר שישי חם בתל אביב, נגלה למתבונן מהצד הדיסוננס הגדול בין חברי המטה, לבושים בחולצות שחורות וחדורי מוטיבציה, ליושבי בית הקפה, שנהנו מארוחת הבוקר או מפרי-שייק מרענן.

אולם על אף הפער, נדמה היה שהם דווקא שמחים לעזור. אחד מהבעלים של בית קפה ברחוב שינקין ביקש מחברי המטה חולצות בעבור המלצריות שלו. כשבעל בית קפה אחר מנע מהאוחזים בדגלים להיכנס, נחלצה אחת הנשים לעזרתו. "תביא את הסטיקרים, אני אחלק", היא הכריזה.

אלא שוינברג לא ממהר להתרגש מן המחוות. "הרוב אדיש", הוא פוסק. "כשחם, אנשים לא יפתחו את החלון לקחת סטיקר, כדי שהמזגן חלילה לא יברח. משבוע לשבוע אני מרגיש איך המצב נעשה רע. לאנשים זה לא כל כך מזיז ועל זה צריך להילחם. אם לא נעשה, אף אחד לא יעשה, וזה ירד מסדר היום".

"ההפגנה לא תשיב אותם", מחדדת זיסברג, "מי שיחזיר, אלה המנהיגים, ואני רק מקווה שהם יתעוררו ויסתכלו על ההפגנה מהחלון. כולם מכירים את הסיסמה 'אל תתנו לאדישות להרוג אותם', ואין אחד שלא מקווה שהחיילים יחזרו הביתה, אבל יש הבדל בין לייחל ובין לעשות".

"אחרי כל הפעילויות האלה, אני גמור", משתף וינברג, "אני זוכה לפעמים לתגובות לא נעימות מאנשים ותמיד מגיעה אישה משוגעת שמתחילה לצעוק. פיזית, זה מפיל אותי. אחרי הפעילות בתל אביב, הגעתי הביתה והקאתי כל השבת. אבל אי אפשר לא לעשות את זה. רוב הזמן אני ממש מתוסכל ומרגיש שאני דורך במקום".

לדעתכם, פרובוקציה היא הדרך?

"פרובוקציות זה משהו שיכול לעזור", משיבה פנדלר, "התקשורת לא תבוא לצלם אם לא יהיו פרובוקציות, וצריכים את עזרת התקשורת. אבל אנחנו תמיד חושבים איפה הגבול. עובדה שזה מצליח. אחד השרים החזיר לנו הודעה במהלך ההפגנה. אמנם התשובה לא מצאה חן בעינינו, אבל עצם זה שהוא ענה זה כבר משהו קטן".

"אולי מצפים מאיתנו שנעשה דברים יותר חריפים", מוסיף וינברג, "אני לא פוסל את זה, אם הזמן ימשיך לרוץ ונראה שלא קורה כלום, זה יכול להגיע גם למצב כזה".

חשבתם פעם להרים ידיים?

"בשום פנים ואופן לא", פוסק שנקמן, "להרים ידיים זה כמו לוותר על הרגש הבסיסי שלי. זה משהו שאני לא אוכל לחיות איתו. מי אתה, בתור חבר, שלא תיקח חלק בפעילות, כשאנשים שלא הכירו את החטופים, עושים את זה מתוך אהבת אדם?"

"אני יותר מדי בפנים בשביל לקום וללכת", מחזקת פנדלר, "אחרי שאני עושה משהו אני מרגישה יותר טוב, אבל אני לא ארגיש 100 אחוז, עד שהם לא יחזרו הביתה".

ואיך מתמודדים עם הדיווחים על מותם?

"זה חלחל לציבור", מתרעם וינברג, "אני מרגיש את זה בצמתים. אנשים אומרים: 'תעזבו אתכם, הם לא בחיים, חבל על הזמן'. אין לזה שום ביסוס. אני למשל, רק נפצעתי באירוע. הם לא תכננו להרוג אלא לפצוע, וכל עוד אין הוכחה אחרת, אף אחד לא ישכנע אותי שהם לא בחיים".

לנער את הכנסת

לצד הפעילות, שומרים חברי המטה על קשר רציף עם משפחות החטופים, שפועלות בעצמן דרך עמותת "הבנים" (www.habanim.org). נוסף על הקשר, ממשיכים פעילי מטה החברים לתמוך ולהצטרף גם לפעילות העמותה השנייה. אלא שאת הסיסמה "אל תתנו לאדישות להרוג אותם", החברים החליפו ב"נלחמים בשבילכם, עד שתחזרו".

יש הבדל בין הפעילות שלכם לזו של המשפחות?

"מבחינתנו הכל לגיטימי", מדגיש שנקמן, "לזעזע ולהשמיע את קולם של החברים שלנו שצועקים. זה התפקיד שלנו בתור חברים, גם אם זה אומר לעשות דברים לא נעימים".

"המשפחות לא יכולות להגיד כל מה שיש להן על הלב", מסכימה פנדלר, "הם צריכים להיות פוליטיקלי קורקט ולהצטייר בצורה מסוימת בעיני התקשורת. הם נמצאים עם הפוליטיקאים ובישיבות החשובות. אנחנו מנסים להשלים אותם, לא לסתור אותם".

וינברג מוסיף: "קשה לי להסביר מה זה ללכת בתל אביב כשאתה סוחב על דגל את החבר שלך, שעד לפני שנתיים שירתם יחד. יש לי כל כך הרבה זיכרונות חיים מהם, שזה לא נתפס שאני מסתובב איתו על דגל".

המאבק שינה את השקפתכם על החיים במדינה?

"כן, קשה שלא", משיב שנקמן, "הפעילות היא בקו מאוד ברור שמבקש את הדבר הכי בסיסי שיש – להציל חיי אדם. ברגע שזה לא מתיישב עם מה שקורה, אתה לא יכול שלא להתערער, ואם זה לא משפיע עלייך, אתה מקבל על עצמך דברים שאני כאדם לא רוצה להיות חלק מהם".

"אותי זה דווקא לא ייאש", מפתיעה זיסברג, "למרות שהיום רגילים להגיד כמה החברה מגעילה, במהלך התקופה הזו פגשתי אנשים מדהימים. למרות שאני חושבת שאנחנו צריכים לנער את הכנסת כדי שמשהו יזוז, אנחנו אנשים בסדר. זו גם הסיבה שמצטרפים אלינו כל הזמן".

ואכן, ככל שהלכו לאורך הרחוב התל אביבי, ניגשו אנשים, ביקשו ללבוש את החולצה השחורה, נטלו עמם מדבקות והצטרפו לאנשי המטה. אפילו ילד קטן, רכוב על אופניים צבעוניים וממהר לשוב הביתה, צעק מקצה הרחוב: "גם אני בעדכם".