צילום: טל זרגבה

 את מלחמתה הראשונה חוותה רוז'י להר-זינגר כבר בגיל ארבע. היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה, כאשר רוז'י הזאטוטה נשלחה עם משפחתה מרומניה למחנה במערב אוקראינה. "הלכנו שבועות ברגל, והובילו אותנו שיירות-שיירות בכפור, בגשם וברעב", היא משחזרת. "אנשים נשרו בדרך. זה היה פתרון השמדה יוצא מן הכלל, כי אפילו לא היה צריך להשתמש בכדורים. לבסוף, אני ומשפחתי הגענו למקום בשם פוטשנה, בו היינו כלואים ברפת ענקית. אחרי מספר שבועות, מתוך כ-1,500 האנשים שהגיעו לשם, שרדו אולי 120. בין הנספים היה גם אבי, שנהרג לנגד עיניי ממכות שהונחתו עליו. המשפט האחרון שהוא אמר לפני מותו היה 'תביאו את הילדה לפלסטינה' - וזה שימש מטרה שכל הדרכים להגיע אליה היו כשרות".
על אף רצונה העז של רוז'י למלא אחר מצוות אביה, התעכבה עלייתה ארצה. ב-1951 זה סוף-סוף קרה, והיא ומשפחתה שוכנו לאחר הגעתם במעברת הר-טוב, לימים בית שמש. רוז'י בוודאי לא תיארה לעצמה שכעבור שנים בודדות היא תיקלע למלחמה נוספת: מבצע קדש (מלחמת סיני). אך הפעם היא כבר הייתה עלמה צעירה עטוית מדים, ותרומתה בחזית הקרבות הייתה מכרעת.
במהלך כיבוש מתחם סכר רואיפה על-ידי גדוד 82, נותק הקשר בין זחל הפיקוד לבין חלק מהכוח. להר-זינגר תפסה מיוזמתה מכשיר קשר, יצרה קשר עם מפקד הגדוד, והעבירה את פקודותיו לשתי מחלקות הטנקים שלחמו באזור. מעשה זה בוצע על אף מטחי האש הרצופים של האויב, ותחת הפגזות כבדות. על כך הוענק לה צל"ש אלוף פיקוד הדרום.

טיפוס די סקרן
את חינוכה בארץ רכשה להר-זינגר בחוות הנוער הציוני בירושלים. עם הגיעה לגיל 18, חרף היותה עולה חדשה, החליטה להתגייס אל המקום הכי קרבי אליו הגיעו בנות באותה תקופה. "אני זוכרת שכששלחו אותי ועוד כמה בנות לגיס, ראיינה אותנו קצינת ח"ן, ואמרתי שאני מבקשת לא להיות פקידה", היא נזכרת. "למה כך בחרתי? לא יודעת - הייתי צעירה. אז היא אמרה: 'טוב, נשלח אותך למבצעים'. וככה הגעתי לגדוד 82. מיד שלחו אותי לקורס סרטטי מודיעין. בסיומו חזרתי לגדוד, והתחלתי לתפקד כמש"קית מודיעין וכסרטטת. היינו כשבע בנות בגדוד, ובעוד הבנות האחרות ישבו יחד במשרדים וטוו קשרים חברתיים, אני ישבתי לבד במשרד של המודיעין, שהיה בסוף הפרוזדור ונעול עם מפתח. אין בא ואין יוצא.
"מצד שני, מתוקף תפקידי הצטרפתי לכל סדרות האימונים שהגדוד ערך בתקופה ההיא. כך היה גם באוקטובר 1956, כשמבצע קדש תפס אותנו באמצע סדרת אימונים גדודית. בתקופה ההיא, גדוד 82 - אז גדוד טנקי 'שרמן' - היה ממש תחילת התחלתו של חיל השריון. וכשהגיעו הפקודות לנוע, מצאתי את עצמי בזחל"ם, שועטת דרומה ביחד עם הכוחות. לבנים זה היה כל-כך טבעי שאני יושבת איתם בזחל"ם, שאף אחד מהם לא זכר שאני שם, ולכן לדעתי גם לא צירפו אותי לבנות באוהל.
"בינתיים, עברנו את קסיימה. אני טיפוס די סקרן, וכשנכנסנו לאבו-עגילה, שאלתי את הקשרים איך מפעילים את מכשיר הקשר ואיך מעבירים בו ערוצים. הקשר הראה לי איך, ומאוד התפלאתי - זה היה פשוט נורא. לא חלמתי ולא דמיינתי ששעתיים או שלוש שעות אחרי זה אני אעשה בידע הזה שימוש. הרבה דברים קורים לנו במקרה.
"עברנו גם את אבו-עגילה. בשלב מסוים, הזחל"ם שלנו, זחל"ם המודיעין, הפך לזחל"ם הפיקוד של בסיס האש - כלומר, של שתי מחלקות הטנקים אליהן צורף גם הקמב"ץ. ניתנה לנו קבוצת פקודות, ונודע לנו שאנחנו עומדים לכבוש את סכר רואיפה. החלו יריות, הפגזות, רעשים. למען האמת, לשנייה נזכרתי בקולות הירי ששמעתי קצת יותר מעשר שנים קודם לכן, כשהיינו במחנה ההוא בפוטשנה. נזכרתי איך רצו להוציא אותנו להורג, ואיך עמדנו מול מכונות הירי. זה הבזיק לי רק לרגע, וכשהתעשתתי מצאתי את עצמי שוב במלחמה".

המש"ק סינן קללה
המחנה בסכר רואיפה שכן כארבעה קילומטרים ממערב לצומת אבו-עגילה, בסמוך לסכר בטון שהקימו הבריטים במטרה לאגור את מי השיטפונות בנחל אל-עריש. על-פי התכנון המוקדם, את המקום היה אמור לתקוף דווקא הכוח המקביל: גדוד השריון 9. אך במלחמה כמו במלחמה, התוכניות אינן מחזיקות מעמד זמן רב, והמשימה שונתה והוטלה על גדוד 82.
לגדוד זה, עליו פיקד האלוף (מיל') אברהם אדן (ברן), היו אז שתי פלוגות טנקים, פלוגת חי"ר משוריין ופלוגת חי"ר ממונע. את ההתקפה הובילה פלוגה א', בניצוחו של האלוף (מיל') משה בר-כוכבא (בריל) ז"ל. יתר הפלוגות חסמו את הצירים אל היעד מפני תגבורת מצרית, והקמב"ץ, אדולף אברמוביץ', פיקד על כוח החיפוי, שהוצב בבסיס האש.
"הקשר היה משובש נורא, מערכות הקשר לא עבדו ואברמוביץ' קפץ מהזחל"ם וניסה ליצור קשר בדרך רגלית ולהגיע לטנקים", משחזרת להר-זינגר. "לפתע, שמעתי קול בקשר נותן הוראות, ואף אחד לא מתייחס אליו - זה היה המג"ד ברן. הסתובבתי, והבנתי שבעצם לא עונים לו. מיד פניתי למש"ק המבצעים שהיה שם, ושאלתי אותו: 'לענות?' הוא סינן איזה קללה ואמר: 'תעני'. אז לקחתי את מכשיר הקשר ועניתי.
"פתאום שמעתי קולות בקשר אומרים: 'לא לענות - זאת מרגלת'. אף אחד לא חלם אז ולא חשב שאפשר יהיה לשמוע קול של בחורה בשדה הקרב. אבל קצין המודיעין שהיה בזחל"ם של המג"ד, זיהה את הקול שלי ושאל אותי: 'רוז'י זאת את?' עניתי 'כן', ואז המג"ד שאל 'תוכלי להמשיך להעביר פקודות?' ואמרתי לו שכן. ובזה בעצם זה התחיל - המג"ד העביר לי את הפקודות ואני העברתי אותן למחלקות הטנקים.
"אחת ממחלקות הטנקים הייתה פגועה, והטנקים שלהם לא היו יכולים להצטרף לכוח הלוחם והמסתער. היינו צריכים לכבוש את הסכר במין גוף אחד מסיבי. התמקמנו בבסיס אש והתחלנו לירות לכיוון מסוים. בדיוק באותו זמן בריל נכנס לאותו מתחם, ונוצרה סכנה שנירה אחד על השני. בכל אופן, בריל התחיל להתקדם לכיוון הסכר. לרוע המזל, הוא לא ציפה לכוח אש כל-כך חזק מהכיוון שהוא פנה אליו, ולכן החליט לשעוט פנימה לתוך האזור. הוא זינק עם הטנק שלו קדימה, והצטרפו אליו הסמ"פ שלו ויעקב מאיה - שפשוט שמע את העברת הקשר שלי והסתער. הקרב ארך כחצי שעה, והסתיים בניצחון שלנו.
"אספנו את הפצועים והגענו לנקודת כינוס, אליה הגיע גם אורי בן-ארי (אז מח"ט 7). ברגע שהוא ראה אותי בין הלוחמים הוא שלח אותי מהר לעורף - אבל זה החזיק מעמד בדיוק עד למחרת בבוקר. אמרתי שאם עברתי את הקרב הזה, אז אני נשארת ביחד עם הבנים לאורך כל המלחמה.
"היינו כולנו מפויחים וחיוורים מרוב קרב. צריך לזכור שהיינו אז בסך הכל ילדים בני 19, ושזו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לנו טבילת אש כזו. היינו מאוד מפוחדים. אני לא יודעת אם זה אומץ או אם זו טיפשות - זה פשוט הכל ביחד. בכלל, אני חושבת שמה שבני ה-19 עושים, מבוגרים לא יצליחו לעשות לעולם".

בעוז רוחן
רוז'י להר-זינגר קבעה תקדים: היא הייתה לחיילת הראשונה בתולדות צה"ל שקיבלה צל"ש על תפקוד בשטח אויב תחת אש. את ההישג הנכבד הזה אף אישה אחרת לא הצליחה לשחזר במשך 50 שנה - עד לאחרונה. במלחמת לבנון השנייה טיפלה סגן ד"ר מרינה קמינסקי תחת אש בפצועים בבינת-ג'בל, וקיבלה על כך צל"ש מאלוף פיקוד הצפון.
אולם להר-זינגר וקמינסקי אינן החיילות היחידות שזכו בציונים לשבח. ב-60 שנות המדינה קיבלו שש נשים נוספות צל"ש, ואף את עיטור המופת. אלא שאותות אלו ניתנו על פעולות קרביות פחות, או לפחות כאלו שהתרחשו בגזרות "ידידותיות".
טוראי אסתר ארדיטי-בורנשטיין הייתה הראשונה לעשות היסטוריה בחזית הנשית: היא קיבלה את עיטור המופת על כך שב-1954 חילצה טייס ממטוס שעלה באש בבסיס חצור. מלחמת יום הכיפורים הובילה להענקת צל"שים לשלוש חיילות נוספות. רס"ן רבקה יצחק זכתה בצל"ש ממפקד אוגדת סיני על תפקודה כקצינת שלישות בעורף העוצבה. קצינת הח"ן סגן דינה זלץ קיבלה צל"ש רמטכ"ל על פעילותה למען נפגעי הקרבות ומשפחותיהם בעת המלחמה ולאחריה. לסרן אסנת זהיר הוענק צל"ש זהה בנסיבות דומות.
תקופת הפיגועים הקשה של שנות ה-90 הולידה גם היא סיפורי גבורה נשיים. טוראי אורית טפט, מוכמת בחיל הים, קיבלה ציון לשבח ממפקד חיל הים על תפקודה במהלך פיגוע באוטובוס בגבול ישראל-מצרים ב-1995. לסמל מאיה קופשטיין ז"ל, מדריכת קשר בצנחנים, הוענק צל"ש אלוף פיקוד המרכז על התעוזה שהפגינה בעת הפיגוע בבית ליד באותה שנה - היא חשה לסייע בחילוץ הפצועים הרבים, שהיו מוטלים בזירת הפיגוע, ונהרגה בפיצוץ השני.