צילום: טל זגרבה

חרף שנותיה הדלות, במדינת ישראל מתקיימת תרבות אחים מפותחת: הם מתגוררים יחדיו, משוחחים השכם והערב, ונוהגים להתווכח בכל פעם שהזריז מביניהם תופס לעצמו את חדר האמבטיה. מדי פעם זוכים האחים לתבל את יחסיהם במעט זמן איכות, והם יוצאים להרפתקה משותפת בגן השעשועים, או במקרה של חבר הכנסת לשעבר ואל"ם (מיל') אליעזר (צ'יטה) כהן ואחיו נחמיה ז"ל - יוצאים בראש הכוחות לבצע פעולה סודית בעומק שטח מצרים.  
בלילה שבין 2 ל-3 בדצמבר 1965, ירדו מצרימה שלושה מסוקי סיקורסקי-58, מובלים בידי מפקד טייסת המסוקים, אליעזר כהן - אז רס"ן. בבטן ההליקופטרים עצמם, הובל כוח מיוחד של סיירת מטכ"ל,  בפיקודו של סרן נחמיה כהן, הלא הוא אחיו הצעיר של אליעזר ומהמעוטרים בחיילי צה"ל (ראו מסגרת). הכוח התכונן בדריכות לעקוץ את המעצמה המצרית השאננה, מבלי שזו תספיק להגיב. פעולה זו, הגדולה והמורכבת ביותר של סיירת מטכ"ל עד לאותו היום, נסתיימה בהצלחה. על ביצועה המרשים, הוענק לאחים לבית כהן עיטור המופת.

הייתי בהלם
את דרכו בצה"ל החל צ'יטה בקורס טיס, אותו סיים בהצלחה במגמת מטוסי קרב. הוא לחם נגד בטייסות מצריות במסגרת מבצע "קדש", ומשם המשיך להטביע את חותמו כמדריך בבית-הספר לטיסה, עד שיום אחד, הונחה בפניו הצעה מסקרנת: לעבור הסבה למסוקים. כהן מספר היום שבתחילה הסתייג. "לא כל-כך התלהבתי מהרעיון, עד שיום אחד אורי ירום (מייסד טייסת המסוקים ומפקדה הראשון - ט"ז) הציע לי לבצע איתו נחיתת ראווה בספורטיאדה, שנערכה אז באצטדיון רמת גן", הוא נזכר, "כל עם ישראל היה שם, והאצטדיון היה מלא. נכנסנו בלילה עם שני הליקופטרים לתוך האצטדיון, עשינו כאילו אנחנו מחלצים פצועים, והמראנו. אחרי הטיסה הזו חשבתי לעצמי: 'אם הליקופטר יכול להיכנס ולצאת מאצטדיון בכזאת קלות, אז הוא יכול להיכנס ולצאת מכל מקום'. באותו רגע החלטתי להיות טייס הליקופטרים. סיימתי בהצטיינות קורס הסבה בצרפת, וחזרתי ארצה כטייס מסוקים מוסמך.
"השימוש במסוקים במבצעים צבאיים החל כשאברהם ארנן (מייסד סיירת מטכ"ל ומפקדה הראשון - ט"ז) הגיע לאורי ירום, ואמר לו: 'תשמע, אנחנו כמו נכים לידכם - אנחנו הולכים לילה שלם ולא מספיקים כלום, ואתם יכולים להגיע לכל מקום עם ההליקופטרים שלכם. אז למה שלא נשתף פעולה?' הם התחילו להתאמן ביחד, ומהתרגולים האלה יצא מבצע סודי ביותר שירום הוביל - מבצע 'חלוץ'. ב-1965, כשהגעתי לטייסת החרב כדי לקבל את הפיקוד עליה, שמעתי שפעם התבצע איזה מבצע סודי עם מסוק שהנחית בעומק חיילים של סיירת מטכ"ל. זה היה כל-כך סודי, שאף אחד לא דיבר על זה, ואפילו לי היה אסור לדעת. לפתע קראו לי למטה ואמרו לי: 'תשמע, תסתכל טוב-טוב על האנשים האלה ועל הציוד הזה, כי אתה מיועד להטיס אותם עמוק לתוך שטח מצרים'. הייתי בהלם.
"מכיוון שאחי שירת ביחידה, ידעתי שיש כזו אגדה שקוראים לה 'אברהם ארנן', ושתחת חסותו כמפקד סיירת מטכ"ל גדלו שני קצינים צעירים ומאוד מוצלחים: אחי, נחמיה, ואהוד ברוג (לימים ברק - ט"ז). כל מה שאחי סיפר לי עד אז היה שהם עושים מבצעים בצפון, במזרח ובדרום, ועל זה הוענקו להם ציונים לשבח. מעבר לזה לא ידעתי כלום. יום אחד התבקשתי להגיע למטה חיל האוויר, כדי לקבל תדריך על המבצע הסודי שאני הולך להוביל כמפקד הטייסת. לתדהמתי האדירה גיליתי שמפקד הכוח המבצע שאני אמור להטיס, הוא לא אחר מאשר אחי הקטן".

הנחתנו על המילימטר
כעת, כל שנותר היה רק להתאמן לקראת המבצע המיוחד. עם זאת, די במהרה גם ההכנה לקראתו התגלתה כמבצע לא פשוט בפני עצמו. "אז התחילו לצוץ הבעיות", מספר כהן, "הראשונה - איך האויב לא יגלה אותנו? צריך לטוס בלילה, ונמוך. זה לא כמו היום, עם ראיית לילה וכל מיני אמצעים טלוויזיוניים, שכל ילד יכול לשחק בהם עם ג'ויסטיק - אז אפילו לא חלמנו על דברים כאלה. "בעיה שנייה הייתה - איך מטיסים את הכוח כל-כך רחוק וכל-כך עמוק? לא היה לנו אז ג'י-פי-אס, והייתה רק יכולת של קריאת מפה כמו של סיירים בחי"ר. לכן הנווטים שלנו למדו לזהות ולנווט לפי כל ואדי וכל גבעה, ועשינו באימונים ניווטים מדויקים שלא יאומנו, הנחתנו את הכוחות על המילימטר של הנקודה.
"אבל הבעיה המרכזית הייתה לוודא שהאויב לא יגלה שביקרת אותו. אלה הרי מבצעים סודיים -  אתה לא בא, יורה, הורג והולך - אתה מתגנב, עושה מה שעושה, ונעלם. אז למדנו לטשטש את העקבות שלנו עם הרוטור של המסוק, ולמדנו איך לטוס כך שגם אם מישהו היה רואה אותנו, הוא לא היה יודע לבטח לאן אנחנו ממשיכים. בזאת הנחנו את היסודות לשילוב בין הטקטיקה של הסיירת לתחכום של המסוקים. למעשה, שכללנו ושיפרנו את כל תורת הלחימה של ההליקופטרים בצבא, והיום כל צה"ל נהנה מזה. אני די השוויתי את זה לנחיתה על הירח.
"במהלך התרגול של המודל, שאל הרמטכ"ל רבין את עזר ויצמן, שהיה סגנו: 'עזר, תגיד, אליעזר כהן ונחמיה כהן אחים?' אז עזר ענה לו: 'הרמטכ"ל, חוץ ממך כל צה"ל יודע'. כשרבין גילה שאנחנו אחים, הוא אמר שהוא לא רוצה שנטוס למבצע באותו המסוק. לכן נחמיה נאלץ לטוס עם המספר שתיים שלי, כלומר עם המסוק השני במבנה.
"במבצע הזה נקבע תקדים נוסף: לראשונה בתולדות צה"ל, מבנה של שלישיית מסוקים טס למשימה מבצעית. בכל אחד מההליקופטרים ישבו לוחמי הסיירת. כל המטה הכללי של צה"ל ישב בפיקוד הקדמי עם הרמטכ"ל, ועקב אחרינו בהתרגשות בלתי רגילה, מפני שזה היה המבצע הגדול ביותר לפני מלחמת ששת הימים - הן בכמות המסוקים והן בכמות החיילים.
"יצאנו לדרך. נחמיה התיישב במסוק השני, כי הרי הרמטכ"ל לא אישר לשנינו לטוס באותו המסוק. המראנו, היה לילה חשוך מאוד, המשכנו רחוק-רחוק ועמוק-עמוק לתוך מצרים. העסק דפק כמו שעון: אף אחד לא גילה אותנו, ואת כל מה שהיינו צריכים לעשות, עשינו פרפקט. הנחתנו את הכוחות בחשאי ויצאנו בחזרה לכיוון ישראל.
"במשך הלילה ישבתי בחפ"ק הקדמי עם המפקדים הבכירים, שישבו בסמוך לניצנה, ושמענו ביחד איך הפעולה הרגלית מתקדמת. בשלב מסוים, נוצרו בשטח כמה בעיות רציניות, אבל אחי ניהל אותן יפה מאוד והתגבר על כל התקלות. בסופו של דבר, הם ביצעו את משימתם בהצלחה, וכשניתנה ההוראה לפינוי, רצנו למסוקים, הנענו, ויצאנו להחזיר אותם ארצה.
"הגענו למקום, אספנו את הכוח, והמראנו. השעה הייתה לפנות בוקר, ואנחנו כבר בטיסה הארוכה הביתה. כמה דקות אחרי ההמראה, איך שנכנסנו למדבר סיני, אני פתאום שומע את הקול של אחי באינטרקום הפנימי. מיד שאלתי אותו: 'נחמיה, מה אתה עושה כאן? הרמטכ"ל אסר עלינו לטוס ביחד'. אחי היה בדחן כזה, ותמיד הכניס בדיחה לעניין בדיוק במקום הכי רגיש. אז הוא ענה לי: 'הרמטכ"ל אמר שלא ניכנס ביחד, אבל הוא לא אמר שלא נצא ביחד'. לא ידעתי מה לענות. שתקתי.
"חזרנו ארצה, והתיישבנו לעשות תחקיר מבצעי. הייתה הילולה ענקית וכולם בחדר היו מבסוטים. היו חיבוקים ונשיקות, וכשהתחיל התחקיר כל אחד שטח את הבעיות שלו; זה אמר: 'היה לי קשה פה', אחר אמר: 'חיברתי את הציוד ככה', עוד מישהו אמר: 'היה לי קשה למצוא עסק כזה וכזה' - כל אחד עם העניין המקצועי שלו. לקראת הסוף, גם אני הרמתי את היד כדי לדבר. כולם התפלאו למה אני מצביע, הרי מבחינת ההובלה האווירית הכל עבד בסדר. אמרתי: 'הרמטכ"ל, אני רוצה לדווח על חריגה'. רבין נבהל לרגע, כי הוא חשב שאולי המצרים זיהו אותי במכ"ם, דבר שעלול היה להוביל לתקרית דיפלומטית. אבל הרגעתי אותו ואמרתי: 'לא, הרמטכ"ל, החריגה היא פנימית ביני לבין אחי'. רבין הרים גבה. 'נתת לנו הוראה לא לטוס ביחד, אבל בדרך חזרה הוא טס איתי במסוק'.
אז רבין הסתכל עליי בשקט, ואמר: 'נחמיה צודק, אמרתי לכם לא להיכנס ביחד, אבל לא אמרתי לכם לא לצאת'. באותו רגע לכולם הייתה התפרצות צחוק אדירה. היה ברור שהכל עבר בהצלחה, ולכן הוא לא יצטרך ללכת לאמא שלי ולנחם אותה. זמן לא רב עבר, ואז זה היה אהרל'ה יריב (האלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן דאז, ולימים שר בממשלה - ט"ז), שלאחר שנחמיה נפל הגיע אל אמא שלי ובכה לה על הכתפיים".

אח שלי גיבור
סרן נחמיה כהן ז"ל, אחיו הצעיר של הח"כ לשעבר, אל"ם (מיל') אליעזר (צ'יטה), חולק עם שר הביטחון, רא"ל (מיל') אהוד ברק, את התואר המכובד: "החייל המעוטר בתולדות צה"ל". לכל אחד מהם הוענקו ארבעה צל"שי רמטכ"ל ועיטור מופת אחד. למען האמת, נחמיה כהן הקדים את שר הביטחון במספר הצל"שים, וכשלכהן היו כבר כל החמישה, לברק היו רק שלושה.
בתקופת מלחמת ששת הימים לחם כהן דווקא בחטיבת הצנחנים הסדירה, וזאת מתוך כוונה להכשיר אותו כמ"פ חי"ר רגיל, בטרם יוענק לו הפיקוד על סיירת מטכ"ל. ביום הראשון למלחמה ישב כהן בזחל"ם הראשון, והוביל את חייליו בקרב שנערך ליד חירבת-זייתון שבאזור עזה. למרבה האסון, דווקא שם תפס אותו המוות.
"הוא עמד בראש הכוח שכבש את עזה, ונפל כצנחן מן השורה בחטיבת הצנחנים", מדגיש אחיו. "המסוקים של הטייסת שלי פינו אותו", הוא מגלה, "אבל אני לא ידעתי מזה, כי הייתי בזירה עם אריק שרון, והייתי עסוק בלהוביל את הצנחנים שלו לעומק סיני".