צילום: טל זגרבה

 האלוף (מיל') עמרם מצנע הוא מן הדמויות המוכרות בציבוריות הישראלית. בין אם כגנרל, כראש עיריית חיפה או כיו"ר מפלגת העבודה - סביר להניח שנתקלתם בדמותו לא אחת. קריירה צבאית מפוארת בת 30 שנה נתנה אותותיה במבטו החד ובקולו הבוטח. 15 שנות פעילות ציבורית ופוליטית תרמו להתנסחותו המאופקת והשקולה. ו-35 שנים ניסו מזלן בריפוי הפציעות ממלחמת יום הכיפורים.
מלחמת 1973 של מצנע היא סיפור על רעות, על אחווה ובעיקר על מג"ד שריון אחד - שניצל ממוות בדרך נס. במלחמה ההיא פיקד מצנע, אז סא"ל, על גדוד טנקים שהוקם עם פרוץ הקרבות. על אף הזמן הקצר שעמד לרשותו, הוא הצליח לגבש את הכוח תוך כדי לחימה. בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר 1973 לחם הגדוד באזור "החווה הסינית" בחזית המצרית. במהלך הלילה נפגע טנק המג"ד, והוא עצמו נפצע. חרף פציעתו, המשיך מצנע בלחימה ופיקד על גדודו בתנאי קרב. על כך הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.

כמו במטווח ברווזים
בערב ראש השנה 1973, מונה מצנע לתפקיד מפקד קורס קציני שריון, במקומו של יעקב לפידות (לימים אלוף), שאמור היה לצאת ללימודים בחו"ל. בשונה מהיום, בית-הספר לשריון היה בג'וליס, והורכב מקורסים ולא מגדודים. זאת, בכפוף לסייג: בחירום, הקורסים היו מיועדים להפוך לגדודים.
ביום שישי ה-5 באוקטובר, כיממה לפני פרוץ המלחמה, הגיעה העת להפעיל את הסייג. "כל טנקי הצנטוריון בקק"ש הפכו לגדוד 198, וטנקי הפאטון הפכו לגדוד 196, עליו אני פיקדתי", מספר מצנע. "הגדוד הורכב מכשש פלוגות שריון, אותן איישו צוערים, חניכי קורס מט"קים ומדריכי מקצועות. בצהרי יום שישי הוטסנו במטוסים לשדה התעופה ברפידים - שם מצאנו ימ"ח והזדוודנו.
"ביום שבת, ב-14:00 בצהריים, מלחמת יום הכיפורים החלה. באותו זמן חנינו באזור ביר-גפגפא, וכעבור מספר שעות נשלחנו לגזרה המרכזית בסיני - הגזרה של חטיבה 14. הגענו לשם בסביבות השעה 21:00 בערב. המח"ט, אמנון רשף, קיבל את פנינו, והכניס אותנו עוד באותו הלילה לגזרה מול איסמעליה - שם עברנו במשך יומיים כמה קרבות לא קלים בכלל.
"גדוד 79 מחטיבה 14, בפיקודו של שלמה ניצני, היה זה שלחם בגזרה המרכזית. לרוע המזל, כבר בהתחלה ניצני נפצע קשה מאוד, והגדוד למעשה התרסק לגמרי. אנחנו המשכנו להחזיק את הגזרה, והיו שם חילופי אש נוראיים. בעבורי מלחמה לא הייתה דבר זר, אבל חיילים רבים חוו ביומיים האלה הלם, שנמשך עד שהם התרגלו למראות. הצבנו קו, ועמדנו איתן עד יום שני בבוקר, כשהגיעו המילואימניקים והחליפו אותנו.
"הגדוד שלנו יצא להתארגנות, ואמנון מיד קרא לי. הוא ניגש אליי ואמר לי: 'תראה מצנע, אתה מילאת תפקידים, ממפקד מחלקה ועד לסמג"ד בגדוד 79, ונכון לעכשיו, גדוד 79 נמחק. בוא נאחד את הגדוד שלך איתו ונקרא לגוף המאוחד גדוד 79. כך קרה שמאותו יום שני, נעשיתי מג"ד 79.
"במשך היומיים הבאים עמדנו במגננה, ועסקנו בחילוץ חיילים מהמעוזים. לאחר שצה"ל יזם התקפת-נגד שנכשלה, נסוגנו לאחור ויצרנו קו בלימה על אזור שנקרא 'ציר החת"ם': הגבעות שנמצאות במרחק כחמישה קילומטרים מקו התעלה. שהינו שם כמה ימים, והדפנו התקפות מצריות. לאט-לאט קיבלנו בחזרה את הביטחון העצמי.
"המצרים חצו את התעלה עם דיוויזיות חי"ר, וכולם חיכו לרגע בו הם יעבירו את הדיוויזיות המשוריינות שלהם. ב-14 בחודש, הדיוויזיות המשוריינות סוף-סוף חצו את התעלה, והתכוונו לפרוץ לעומק סיני. הטנקים שלהם התקדמו על המישור, ואנחנו היינו ממוקמים על הגבעות מעליהם - כמו בקרב שריון קלאסי. טבחנו בהם ממש כמו במטווח ברווזים. הדלקנו עשרות על גבי עשרות של טנקים מצריים. זה בעצם היה שלב התפנית בגזרה המצרית".

עפתי כמו פקק
מגובה ברוח ההצלחה, החליט הפיקוד הבכיר לנצל את מומנטום התקיפה. על מנת לאגף את כוח האויב, הוטל על עוצבת אתגר של אריק שרון להציב גשרים על גדות התעלה, שיאפשרו פלישה למצרים. במקביל, הוחלט לטהר את השטח מסביב לנקודות הצליחה, כדי להקשות על המצרים להתכונן ולהתנגד למהלך. הלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר הגיע, והאות ניתן.
"בלילה הזה, למעשה, יצאנו לכבוש את ראש הגשר", נזכר מצנע. "מדובר באותו קרב לילי גדול וידוע, שבמהלכו יצאו כוחות צה"ל להילחם באזור 'החווה הסינית' ובמתחם 'החצר'. עמדנו בטורים, וידענו שזה הולך להיות קרב קשה מאוד. פתאום, מאמצע שומקום הופיע איזה זחל"ם, ועליו עמד הרב שלמה גורן, שהיה אז כבר מילואימניק. הוא היה נמוך כזה, לבש מדים וזקנו הלבן בלט. אני אמנם לא איש דתי, אבל אי-אפשר לתאר איזו התרוממות רוח עברה בלוחמים, שעמדו לצאת לקרב וידעו שיש סיכוי של 50 אחוז שהם לא חוזרים ממנו.
"לפנינו נסע גדוד סיור מילואים מאוגדת אריק שרון, והאפלה הייתה מוחלטת. לילה שחור וקשה. זה לא כמו היום שכולם מצוידים באמצעי ראיית לילה, ונעזרים ביכולת מודיעינית טובה בחשכה. אנחנו נסענו בלילה אפל, ללא מודיעין, ועוד החל לרדת ערפל כבד - שבגללו כבר לא יכולנו לראות כלום. ובכל זאת, המשכנו להתקדם.
"לפתע, קיבלנו הודעה בקשר: 'המודיעין מדווח שמפקדת הדיוויזיה המצרית טוענת שגדוד טנקים ישראלי חדר לתוכה'. עשינו אחד ועוד אחד, והבנו שמדובר בנו. התברר שנכנסנו לתוך המתחם המצרי. מיד נתתי פקודה 'לירות על כל מה שזז'.
"התנהלו חילופי אש כבדים. היו שם דליקות מפה ועד להודעה חדשה: משאיות, תחמושת, ג'יפים, טנקים - הכל בער. האור שהן הטילו היה בעייתי, כי הוא חשף את הטנקים שלנו לאויב, ובמקביל גם סינוור אותנו. בעצלתיים ייצבנו את הקו, כבשנו את ראש הגשר ונאחזנו לא רע גם בחלק הצפוני של מתחם 'החצר', כחמישה קילומטרים צפונית למקום בו גשר הגלילים צריך היה לרדת. אך הלילה היה ארוך, והחלו מתקפות-נגד מצריות.
"הרבה טנקים שלנו נפגעו, וקיבצנו סביבנו את אלו שנשארו. פתאום, מטווח של חמישה או עשרה מטרים מולי, צצה מהערפל מחלקת טנקים מצרית. היא נסעה לכיווננו, וכנראה שלא הבחינה בנו. נתתי פקודה לתותחן לפתוח באש. הוא שחרר פגז לעבר הטנק הראשון - שמיד נדלק והחלקים שלו עפו עלינו. צעקתי לתותחן 'ימינה סוב. אש'. הוא סובב את התותח, שחרר פגז שני והרים באוויר גם את הטנק המצרי השני. בקושי הספקתי לסובב את הראש לטנק השלישי, ומיד הבנתי שהקנה שלו מצודד אלינו. הוא הכניס פגז, ואנחנו חטפנו.
"הטנק שלנו התלקח מיד. התותחן והטען נהרגו, ואני עפתי ממנו כמו פקק. הנהג יצא מהתא שלו, וניצל גם הוא. שכבתי פצוע על הקרקע, והדבר הראשון שעלה לי בראש זה שאמרתי לכולם לירות על כל מה שזז - ופחדתי שהטנקים שלנו יירו בי בטעות. הרי בלילה אתה לא יכול להבחין בין יהודים לערבים - כולם שחורים וכולם מפויחים.
"למזלי, כתוצאה מלקחים שהפקתי ממלחמת ששת הימים, ארגנתי את הגדוד בצמדים. החלטתי שנפעל בזוגות - כמו בחיל האוויר. בזכות זה, בן-הזוג שלי עמד ממש לידי, ראה איך עפתי מהטנק, זיהה את הנהג יוצא מהתא והעלה את שנינו לטנק שלו. התחוור לי שנפצעתי בברך ובגב, אבל באופן שלא הוציא אותי מכלל פעולה. איך שעליתי לטנק, התחברתי לקשר מחדש, והמשכתי לדבר עם הגדוד ועם הסמג"ד, ולחלק את הפקודות לשטח.
"לפנות בוקר, הגדוד שלנו היה מותש לחלוטין: בלי תחמושת, בלי דלק ועם הרבה מאוד נפגעים. שלפו אותנו אחורה להתארגנות. ירדנו מהטנקים, שוחחנו, בדקנו מי ישנו וחיזקנו זה את זה. אז, למעשה, ערכתי העברת פיקוד מסודרת לסמג"ד. אותי פינו לאחור.
"אני זוכר שהתפניתי בנגמ"ש, וביחד איתי התפנה אחיינו של יצחק רבין, יפתח יעקב. נסענו כמעט חצי יום בלב סיני, כדי להגיע לנקודת האיסוף. על הנגמ"ש פיקד מ"כ צעיר, ואני, ששכבתי על האלונקה, הרמתי את הראש מדי פעם כדי לתת לו הוראות לאן לנסוע. לבסוף, הגענו לתחנת האיסוף החטיבתית. הטיסו אותי בהליקופטר לרפידים, ומשם פינו אותי במטוס ל'איכילוב', שם אושפזתי למספר שבועות.
"זו הייתה מלחמה, גדוד שלם הקשיב לי, וידעתי שאני צריך לשמור על פאסון גם אם אני מפחד. הרי מי לא מפחד בקרב? העניין הוא שברגע שאתה נפצע, ופתאום אתה נתון לחסדיהם של אנשים אחרים - רק אז אתה מתחיל לפחד באמת".