כמו מדינת ישראל, גם האלוף (מיל') שלמה ינאי נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים. כמו מדינת ישראל, גם הוא הזדקק לזריקת מורפיום, לתרופת פלא שתקהה את הכאב. כמו מדינת ישראל, גם הוא השתקם מאז, בהדרגה אך בהתמדה. וכמו מדינת ישראל, גם הוא עשה זאת בהצלחה יתרה. 35 שנה חלפו, והקצין שניצל ממוות רק בדרך נס, מכהן כעת באחת המשרות הנחשקות במשק - מנכ"ל חברת התרופות "טבע".
אבל החפתים הזהובים והחליפה המהודרת עשויים להטעות. בגופו של ינאי עדיין ניכרות הצלקות שגרמו לו הכוויות החמורות. הזמן אמנם מרפא, אך הזיכרון אינו מרפה. ינאי עדיין זוכר לפרטי פרטים את המלחמה ההיא. כיצד הרגיש מחויבות כלפי חבריו. כיצד המחויבות הזאת כמעט הובילה למותו. כיצד סיים את המלחמה במיטת בית החולים בבאר שבע, כשהוא בקושי מצליח להזיז את אצבעותיו.
ב-8 באוקטובר 1973, נפצע ינאי - אז קצין שריון בדרגת סגן - באזור גשר הפירדאן, ופונה לאחור. כעבור ימים ספורים, חזר ליחידתו והצטרף ללחימתה במרחבי סיני. ינאי התבלט בקרבות באזור החווה הסינית, ואף צלח עם יחידתו את תעלת סואץ. ב-20 באוקטובר, במהלך ניסיון איגוף בקרבת רכס ג'ניפה, נפל הכוח למארב נ"ט, והטנק של ינאי נפגע ישירות. חבריו לצוות נהרגו, והוא עצמו נכווה במרבית חלקי גופו. על תפקודו לאורך ימי המלחמה הוענק לו עיטור המופת.

הבלתי אפשרי קרה
מפתיע, אבל האלוף (מיל') שלמה ינאי החל את דרכו בכלל במשטרה הצבאית. הוא סיים קורס קצינים ואף היה למפקד מחלקת טירונים של כחולי הכומתה, אך במקביל לא פסק מלנהל מאבק עיקש לעבור לחיל קרבי. בסופו של דבר, מצא את עצמו הקצין הצעיר, לשמחתו, בשריון.
מלחמת יום הכיפורים תפסה את ינאי כשהוא משמש כסמ"פ בבית-הספר של החיל. לפי התרגולת שהייתה נהוגה אז, במצבי חירום הורכבו מכל ענפי ההכשרה שלושה גדודים, לפי סוג הטנקים. ינאי נמנה עם שורותיו של גדוד הצנטוריון 198, וביחד עם פקודיו נערך לקרב. "בשעות אחר הצהריים של יום שישי, ה-5 באוקטובר, הטיסו אותנו משדה התעופה בחצור לרפידים שבסיני", הוא משחזר. "כל הלילה זיוודנו וחימשנו את הטנקים שקיבלנו שם, ולפנות בוקר יצאנו מתוך המחנה לגבעות סיני. לא ידענו מה קורה, אבל הרגשנו שיש מתיחות באוויר.
"המלחמה פרצה בשתיים בצהריים, כשאנחנו עודנו יושבים על הטנקים, מחכים, לא ברור למה. פתאום, ראינו רביעייה של מטוסים צהובים עושה סיבוב מעל אזור רפידים. סיבוב אחד, סיבוב שני, ולפתע הם פשוט הפציצו את המכ"מים שלנו. המטוסים עשו סיבוב נוסף, ואת התחמושת שנשארה הם ירו עלינו, על גדוד הטנקים שלנו.
"המצרים לא פגעו כל-כך, אבל מבחינתנו זה היה מדהים, כי אם יש הגדרה למושג 'דיסוננס קוגניטיבי', כלומר לדבר לא אפשרי, הרי שזה הדבר הזה. האפשרות שמטוס מצרי יפציץ מתקנים של צה"ל במרכז סיני הייתה בלתי ניתנת להעלאה על הדעת. היה ברור שחיל האוויר הישראלי שולט בשמים באופן מוחלט, ושאם מטוסים מצריים יצליחו להשתחל, הם תוך שתי שניות צריכים ליפול.
"אז, למעשה, ניתן האות לנוע לכיוון התעלה. לקראת אחר הצהריים הגענו לפאתי קנטרה, והמשימה הייתה לחבור למעוזים ולעצור את הצבא המצרי שכבר החל בצליחה לצד הישראלי. עם הגעתנו, חיכו לנו בכניסה אנשי קומנדו וציידי טנקים, שהכינו מארבים וירו עלינו. זו הייתה מכה קשה מאוד לתודעה שלנו ולאופוריה שגדלנו עליה אחרי מלחמת ששת הימים.
"בקורסים שעברנו היה שיעור בו הסבירו מה זה "הלם השריון": כשהטנק מסתער עם העוצמה שלו - אין דבר שיודע לעמוד מולו. החי"ר פשוט נפוץ לכל רוח. אבל אני זוכר שנכנסתי עם הטנק שלי לקנטרה, ובצד עמד מצרי עם אר-פי-ג'י, כיוון אליי, וירה. הוא כנראה לא שמע שהוא צריך להתנדף לכל רוח. הדבר הזה היה חלק מההפנמה שאנחנו נמצאים בסיטואציה אחרת לגמרי ממה שהכינו אותנו אליה. זאת הייתה מלחמה אמיתית".

האדמה סביבי רקדה
ביומיים שלאחר מכן, השתתף גדודו של ינאי בקרבות על גדות תעלת סואץ, שהתאפיינו בעיקר בפקודות מבולבלות ובאובדן כלים וחיילים. מתוך 45 הטנקים שמנתה מצבת הגדוד בפתח המערכה, נותרו רק 13 כשירים. יתר על כן, הצבא המצרי צלח את התעלה במסות גדולות, וכוחות החי"ר שלו שרצו בכל פינה. הטנקים הישראליים נאלצו לסגת.
"אנחנו נסוגנו ל'ציר החת"ם', כמה קילומטרים מזרחית לתעלה, והתמקמנו במקומות שולטים", מספר ינאי. "בלילה המח"ט כינס אותנו ואמר: 'תראו, אנחנו הטנקים שמפרידים בין סיני לתל אביב. אם תהיינה בלילה התקפות נוספות, נעשה הכי טוב שאפשר, וזה מה יש'. זה היה אחד הרגעים הקריטיים: אם המצרים היו מתקדמים הלאה, לא היה שום כוח שיפריע להם. למעשה, בלימת הצבא המצרי הייתה עצירה שנעשתה בגופם ובנחישותם  של צוותי הטנקים ושל מפקדי המחלקות.
"ב-8 באוקטובר יצא צה"ל להתקפת-נגד כושלת. התקדמנו לכיוון התעלה, ותוך כדי התנועה, חטפנו אש כבדה. בטנק שלי נכנס טיל, שפצע אותי ופגע במערכות. הטנק הושבת - הוא יכול היה לנסוע ולירות, אבל לא לצודד את הצריח, ומערכת הקשר נותקה. מצד שני, אי אפשר היה להגיד 'פוס' ולעצור הכל, כך שנאלצתי להמשיך ולתפעל את הטנק. בימים ההם, שרשראות הכדורים היו עשויות מרצועות בד. אז לקחתי את הרצועות האלה, קשרתי אותן לנהג כמו מושכות, ובצורה הזו כיוונתי אותו. את הצריח פשוט צודדנו בצורה גסה, ותיקנו בנסיעה. כך המשכנו להילחם עוד איזו שעה.
"בתום הקרב פינו אותי לתאג"ד, והחובשים מאוד נבהלו, כי הייתי מנוקב מרסיסים. פינו אותי לבאר שבע במסוק, שם התברר שהפציעה שטחית. אחרי כמה ימים, רצו שאעבור מבית-החולים למתקן החלמה באשקלון, אבל החלטתי שאני במצב שאני עוד יכול להילחם, אז פשוט ברחתי. נסעתי לשדה התעופה בלוד, ועליתי על מטוס שהעביר לרפידים שקים של טי-אן-טי. זה לא היה סימפתי. מרפידים התחלתי להתגלגל בטרמפים. הפציעות מאוד הציקו, אבל לא הפריעו לתפקד.
"הגעתי לגדוד, ואני זוכר שאמרו לי: 'הו, אז גם מגיעים משם - לא רק מפנים לשם'. קיבלתי טנק וחזרתי להיות חלק מהכוח. מהר מאוד ירדנו דרומה, לקראת הצליחה. חטיבה 14 הייתה צריכה להגיע עד לתעלה, ואנחנו נדרשנו לעבור לצד המצרי ולהרחיב את ראש הגשר. קרב ההבקעה נערך בלילה שבין ה-15 ל-16, ואנחנו התייצבנו בבוקר שאחריו. עלינו על דוברה, אבל כשכבר היינו על המים, התברר שהמצרים איתרו את נקודת הצליחה, וניסו לתקוף אותה.
"הורידו אותנו מהדוברות, ונענו צפונה, לכיוון אזור החווה הסינית. במשך כמעט שלושה ימים חטפנו כל הזמן התקפות חוזרות ונשנות של המצרים. זכורה לי תמונה של טנק לידי שנפגע מפצצה של מטוס מצרי, ושל הפיצוץ העז וגל האדמה האדיר שהתרומם לאוויר רגע לאחר מכן.
"אחרי שלושה ימים, שוב קיבלנו פקודה לעבור לצדה השני של התעלה, והתבקשנו להרחיב את המובלעת בשטח המצרי. ניהלנו שם כמה קרבות לא פשוטים, שמטרתם הייתה לדחוק את המצרים כמה שיותר אחורנית. עסקנו במשימות מאוד לא שגרתיות, וערכנו פשיטות על סוללות של טילי קרקע-אוויר בעומק של 20-30 קילומטר בשטח האויב. הם, במצוקתם, ניסו לירות עלינו טילים בזווית שטוחה, אך לא הייתה לזה שום משמעות - הם פשוט עפו על הטנקים כמו עמודי חשמל.
"מיד לאחר מכן קיבלנו משימה לעלות על רכס הג'ניפה ולבצע איגוף עמוק מאחור, ובכך להפתיע את המצרים. אבל בסופו של דבר, הם אלה שהפתיעו אותנו. כשירדנו מהרכס נפלנו למארב, ונורו לעברנו מטחים של טילים. לפתע, אחד מהם פגע בנו, ועוד במקום הרגיש ביותר: במחסן התחמושת של הטנק, אותו עטף מיכל דלק. אפשר רק לדמיין את האפקט של 24 פגזים מתפוצצים, ו-400 ליטר סולר שנדלקים ביחד איתם. פיצוץ-פיצוץ. אני בערתי, קפצתי החוצה והתגלגלתי בחול כדי לכבות את עצמי. במקביל, ירו עלינו מנשק קל, והאדמה רקדה.
"חברי הצוות שלי נהרגו, ורק אני נותרתי בחיים. מאחד הטנקים מאחוריי יצא צוער בשם אדם אלטמן, שהתקרב אליי ועזר לי ללכת הצדה למקום מוסתר מאש. פינו אותי באמבולנס, והדוקטור בתאג"ד נתן לי מורפיום. הזריקו לי אותו לצוואר, כי שאר חלקי הגוף היו כוויים לגמרי. הטיסו אותי לרפידים, ומשם לבאר שבע. האחות שקיבלה אותי הייתה אותה אחת שקיבלה אותי בפעם הראשונה שנפצעתי, והיא שאלה בכעס: 'מה, לא הספיק לך?'
"זאת הייתה תחילתו של תהליך שיקום ארוך מאוד: עשו לי השתלות עור בהיקפים גדולים, ועברתי לא פחות מ-14 ניתוחים. השלב הבא היה ללמוד מחדש ללכת, ואפילו להפעיל את האצבעות. אחרי שאתה שוכב חבוש חודשים, לוקח ימים ארוכים לשחזר כל תנועה, והם מלווים בכאב רב. עזבתי את בית-החולים רק כעבור למעלה מחצי שנה. מיד החלטתי שאני חוזר לצה"ל".

רעות שכזאת
אז מה הניע את אותו קצין צעיר ופצוע קשה לשוב וללבוש מדים, אותם יפשוט רק בשנת 2002 - לאחר שמילא תפקידים כמפקד אוגדה 162, אלוף פיקוד הדרום וראש אגף התכנון? לאלוף (מיל') שלמה ינאי יש תשובה ברורה.
"במלחמה, הערך העליון שגורם לך לסכן את עצמך ולהסתער הוא החובה שאתה מרגיש כלפי החברים שלך", הוא אומר. "הרעות היא הגורם הכי חזק בשדה הקרב. לכן, הרגשתי צורך לקחת חלק בשיקומו של חיל השריון, וזאת מתוך החובה האישית שלי לחברים שנפלו ולאלו שנשארו".
ומה גורם לאדם להישאר בצה"ל עשרות שנים? "דברים התגלגלו", אומר ינאי. "באתי, נשארתי וזה הפך לשירות צבאי של 33 שנה".