צילום: טל זגרבה

כמו ברית מילה, גם מסלול ב"אגוז" הוא חוויה שמומלץ לעבור רק פעם אחת בחיים. "לא הייתי עובר את זה שוב תמורת שום הון שבעולם", מצהיר סמ"ר (מיל') גל רוזנטל, ששירת כלוחם ביחידה. "זה מסוג הדברים שאפשר לעשות רק פעם אחת, כי אתה יודע שלא תוכל לחזור על הסבל. התנאים קשים, ומה שמחזיק אותך הוא רק החבר'ה. מי שלא התחבר ולא היה לוחם מטבעו, נפל במהלך המסלול".
החברות הזאת, יודעים חיילי אגוז, רחוקה מלהסתיים גם כשתקופת ההכשרה הופכת לזיכרון מעומעם. כשנה לאחר סיום המסלול, בעת מלחמת לבנון השנייה, הוכיח זאת רוזנטל היטב. ב-20 ביולי 2006, במהלך פעילות לכיבוש חלקו הצפוני של הכפר מארון א-ראס, נורה על צוותו מטח טילי נ"ט, שפגע בכמה מחיילי הכוח. רוזנטל מיהר לסייע בחילוץ הפצועים, אף שהיה חשוף לאש תופת של האויב, ונפצע מירי ומרסיסים בכתפו. למרות הפציעה, המשיך רוזנטל במשימת החילוץ תחת אש, ורק אז התפנה לקבלת טיפול רפואי. על כך הוענק לו צל"ש מפקד עוצבת געש.

נו, העיקר שניכנס
עוד בטרם פרצה מלחמת לבנון השנייה, נכנסו לוחמי אגוז לכוננות, בעקבות חטיפתו של גלעד שליט. לאחר חטיפתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, הם כבר ידעו שצה"ל יזדקק לשירותיהם בקרוב, בקרוב מאוד. "כשאירעה החטיפה היינו בכלל בבית", נזכר רוזנטל. "התעוררתי ביקיצה טבעית, ופתאום ראיתי שיש מבזק מיוחד. ראיתי גם שאמא התקשרה, ושהחברים טילפנו. באותם ימים הייתי אמור לרדת להיות מ"כ בבא"ח, ולכן לא הייתי עם הצוות. מיד התחלתי להרים טלפונים לחבר'ה, וכולם אמרו לי: 'גל, אנחנו קופצים. מחזירים אותנו בחזרה'. הודעתי לסמ"פ שאני מצטרף.
"היה לנו שבוע מאוד מתוח. הוקפצנו לכוננויות חדירה ולמארבים לאורך כל גבול הצפון, אבל גם הרגשנו תסכול, כי רצינו מאוד להיכנס ללבנון: חיכינו לזה עוד מתקופת המסלול. אתה כל הזמן שומע שפלגות אחרות כבר מתאמנות לקראת כניסה, ואנחנו סתם מטאטאים את הגבול במארבים ובכוננויות. אחרי שקטיושות נפלו בחיפה, כבר אמרנו: 'זהו, מחר בטוח מכניסים אותנו'. אבל לא - החזירו אותנו למחנה שרגא. התאמנו, ריעננו ציוד, ולפתע אמרו לנו: 'עכשיו אתם מתארגנים לכניסה'.
"זה היה סוג של דבר שאתה ממש מצפה לו, אבל לא יודע אם יקרה או לא. אתה מאוכזב מכל יום שעובר שאתה לא בפנים, וחושב שאולי בקרוב יכריזו פתאום על הפסקת אש. אבל אז, ערב לפני הכניסה שלנו ללבנון, הוקפצנו. הודיעו לנו: 'עוד שעה כולם על האוטובוסים'. הגענו לגבול, וערכנו נוהל קרב. אחרי שעתיים של המתנה, חזל"שו הכל - שוב חזרנו לשרגא. זה היה כבר ממש מתסכל.
"אגב, סוג הפעילות שתוכננה לנו הייתה ספק התאבדותית: משהו בסגנון הסתערות על גבעה שיש עליה איזה 200 מחבלים. אבל אתה אומר לעצמך: 'טוב נו, העיקר שניכנס'. אתה כל-כך רוצה להילחם, שכבר לא אכפת לך נגד מי".

הפה התמלא בעשן
הבוקר הבא נפתח בהקפצה. "שוב בישרו: 'עוד שעה כולם על האוטובוסים'", משחזר רוזנטל. "הציוד היה מוכן כבר מהיום הקודם, והגענו לאותה נקודת התאספות. פרסנו ארוחת צהריים, והמתח היה באוויר. התחילו דיבורים של 'יאללה, מתי יבטלו אותנו הפעם?' הרגשה של זאב-זאב. התארגנו לכניסה, אבל בכל זאת היינו בטוחים שעוד שעה יחזירו אותנו לשרגא.
"לאט לאט התחלנו לנוע לכיוון הגבול. בשלב הזה, עדיין היינו בטוחים שנבוא, ניגע בגדר ונחזור. אבל אז ראינו כלי הנדסה פותחים לנו חור בגדר, והתחלנו לקלוט שאנחנו באמת נכנסים. הפלגה שלנו הובילה, ואנחנו, בתור צוות צעיר, הלכנו שניים בטור. חשבתי בצחוק: 'מישהו כבר דרך פה לפניי, אז לפחות אני לא אעלה על מוקש'.
"זו הייתה הליכה של כשלושה קילומטרים. התקדמנו על צלע ההר, עברנו בין בולדרים, ודרכנו על אדמה שהייתה שרופה מרוב ארטילריה. ממש שקענו בתוך העפר הרך, והריח השרוף הורגש חזק באוויר. בפאתי מארון א-ראס מצאנו פלאיירים של צה"ל, שביקשו מהתושבים לפנות את האזור. למדתי ערבית בתיכון, אז הבנתי מילה פה מילה שם - ודחפתי אחד מהם לפאוץ' כמזכרת.
"הצוות הראשון בטור נכנס לאחד הבתים בפאתי העיר. מאותו רגע, הצוות שלנו הוביל את כל היחידה. אני, ג'ינו (מפקד הצוות, סגן אריאל ג'ינו) ופאני (סמ"ר רפנאל מוסקל) הלכנו ראשונים, ויתר הצוותים התחילו להתפרס באזור. בשלב מסוים, בנג'י (מפקד הפלגה, רס"ן בנימין הילמן) התקרב אלינו, והראה לי ולג'ינו לאן הכוח שלנו צריך להגיע: זה היה כביש שחיבר בין מארון א-ראס לבינת ג'בל. היה בו עיקול חד, והמטרה שלנו הייתה לחסום אותו כך שאף רכב לא יעבור משום כיוון. בנג'י הצטרף אלינו, והתקדמנו בתוך מטע זיתים. לא היו אמורים להיות שם אזרחים חפים מפשע, לכן אם מישהו היה מופיע מולנו הוא היה בן מוות.
"הצבנו מארב במטע, סמוך לעיקול הכביש. ישבנו שם אולי רבע שעה, עד שממארון-א-ראס שעטה קדימה מרצדס שחורה. ידעתי את הוראות הפתיחה באש, אבל בכל זאת שאלתי את בנג'י אם לירות בה. הוא אמר משהו בסגנון של 'תפרקו אותה'. מיד פתחנו באש. המכונית נסעה לכיווננו, ולא עצרה. היא עברה את העיקול, והגבעה הסתירה אותה. ניסינו לדלג לכיוון הכביש כדי לראות אם היא עצרה, אבל לא ראינו אותה. היה ברור שנחשפנו, והמטרה החדשה הייתה למצוא מקום בטוח ממנו נוכל להמשיך בירי.
"מעלינו הייתה רחבה מוקפת חומה, ומעליה בית. כיתת הסמל נשארה צמודה לטרסה כדי להמשיך לחסום את הכביש - ואני וכיתת החוד התפרסנו לאורך החומה. אני זוכר שאמרתי לג'ינו בתמימות: 'תראה, יש פה חומה. אתה רוצה אולי שאני אטפס ואראה מה יש מעבר?' הוא ענה שכן, ואני כמו בבוחן מסלול ישר קפצתי עליה. רק אחרי זה נפל לי האסימון שעמדתי על חומה בגובה שני מטר - ואני עוד איזה מטר תשעים - כולי חשוף לגמרי. למזלי לא נפתחה עליי אש.
"התקדמנו לאורך החומה, לכיוון הבית. אני, ג'ינו ורותם גולני נשלחנו קדימה. הכוח שנשאר בחזית המבנה, בחיפוי, כלל את בנג'י, הקשר שלו לירן סעדיה, פאני ושאול כהן. נענו בסמטה סמוכה לבית, וכבר ראינו את דלת הכניסה. התקרבנו אליה, ופתאום שמענו פיצוצים עזים. לפתע ראיתי את ג'ינו ואת גולני רצים לאחור. רצתי מיד אחריהם, כי לא רציתי להישאר לבד. הגענו לחזית הבניין, וראינו את שאול מוטל על האדמה וצועק: 'אני פצוע, אני פצוע'. שלושתנו תפסנו אותו - הוא היה פצוע קשה ברגל - וגררנו אותו לאחור. זה היה מפחיד ומתסכל בו-זמנית, כי יורים עליך ואתה לא מבין מאיפה זה מגיע, וגם לא יודע אם זה מוקש, פצמ"ר, טיל או רימון. רק בדיעבד התברר שאלה היו טילים שירו עלינו מבינת ג'בל.
"משכנו את שאול לאחור. נכנסנו לסמטה, ואמרתי לג'ינו: 'אתה וגולני תמשיכו, אני חוזר למשוך את פאני'. פאני נשאר חשוף בשטח, וגם בנג'י וסעדיה, אבל אותם לא ראינו, הם לא היו גלויים לנו. בזמן הריצה לעברו, ראיתי שהוא מוטל חסר הכרה. מיד ניסיתי למשוך אותו, אבל הבנתי שכדי לא להחמיר את הנזק, כדאי להפסיק. הנחתי אותו, וניסיתי להגיע לפנים שלו כדי לגלות סימני חיים. ברגע ההוא שמעתי פיצוץ אדיר - זה היה טיל שפגע בסמוך אליי. הרגשתי שכל הפה שלי התמלא בעשן, ושכל העור ביד נחרך לי. התכופפתי, ומיד רצתי אחורה לאורך הסמטה. הייתי בטוח שאני פצוע קשה, כי ירקתי דם מהפה והרגשתי שהכל אצלי חרוך.
"ג'ינו וגולני רצו לעברי. נפגשנו איפשהו באמצע הדרך. ג'ינו הבין שפגע עוד טיל, וניסה לברר אם אני בסדר. חזרנו לאזור הבטוח. שאול שכב שם, ומיד חבשתי אותו. כמה דקות אחרי זה הגיעו לאזור רופא היחידה, מפקד היחידה וקצין הארטילריה.
"תוך כדי הטיפול בשאול, הרופא ראה שיש לי שני חורים בכתף שמאל. הוא הושיב אותי והתחיל לטפל גם בי. זו לא הייתה פציעה חמורה, אבל חדרו לי רסיסים. כעבור כמה דקות, ראיתי שמוציאים על אלונקות את פאני ובנג'י. שניהם היו מתים. ישבתי מכווץ ליד חומת האבן, כשמאחוריי נופלים בלי סוף טילים, וחשבתי על הבית ועל החבר שכרגע ראיתי נהרג. אמרתי בלב: 'כוס אמק, אני מת לחזור לחברה שלי. רוצה למקום בטוח'.
"את סעדיה הוציאו רק לקראת ערב, בגלל שהתחילו לטווח את כל האזור בטילים. ג'ינו וכמה לוחמים שנרתמו לחילוץ, הגיעו למסקנה שכל 15 שניות פוגע טיל. אז ג'ינו רץ חמש שניות, משך את סעדיה חמש שניות, ועוד חמש שניות רץ בחזרה לעבר החומה. בסופו של דבר הם חילצו את סעדיה. גם הוא נהרג. פוניתי לבית-החולים, ומשם נסעתי להלוויה של פאני. הייתי היחיד מהצוות שהגיע: שאר החבר'ה נשארו במארון א-ראס".

מבצע יהונתן
אחד האירועים הקשים שפקדו את יחידת אגוז במהלך מבצע החילוץ הנועז, היה היעלמותו של אחד מחיילי היחידה, סמ"ר יהונתן (סרגיי) ולסיוק. הלוחם נעדר במשך יותר מ-24 שעות, וחבריו חששו שהוא מת ושגופתו נחטפה. בהמשך, בתום חיפושים ארוכים, התברר כי ולסיוק אכן נהרג - אך גופתו נמצאה בשטח.
"יהונתן הצטרף לג'ינו בחילוץ של סעדיה, אבל לא ידע על התזמון של הריצות - שהם ספרו שניות, חיכו ל'בום' ונכנסנו שוב", מספר רוזנטל. "לכן, הוא נשאר באזור החשוף כשפגע הטיל. כיוון שהייתה המולה מסביב, אף אחד לא ראה מה קרה לו. הוא נעלם.
"תוך שעה או שעתיים הודיעו שיהונתן חסר, והתחילו לסרוק את השטח. בסופו של דבר, העלו מזל"ט לאוויר עם מצלמה תרמית, והוא זיהה נקודה חמה בין ההריסות. כוח של אגוז מיד נשלח לחלץ אותו. מאוחר יותר היה מי שטען שיהונתן הופקר. אני לא מבין את זה - הרי עד שלא מצאו אותו, לא הפסיקו לחפש".