צילום: טל זגרבה

בביוגרפיה של יגאל אלון מסופר כי במלאות לו 13 שנים, העניק לו אביו מתנה לא שגרתית: אקדח. אלון הצעיר, מגלה המחברת אניטה שפירא, הוכרז בפי הורו-מולידו כ"גבר" לכל דבר - ונשלח להגן על חלקת הירקות המשפחתית מפני שיירות בדואים חולפות. באחד הלילות, התייצב אלון כמצוות האב בחלקה, ונרעד למשמע שיירה עוברת. הוא ירה באוויר, ואת הדממה הדקה שהשתררה ניקב קול נפץ מכיוון רובה בדואי. הנער המפוחד ירה שוב, התחפר במחבואו וקיווה שייחלץ בשלום. כעבור כמה רגעים הגיח אביו חמוש ברובה, והבריח את השודדים.
סא"ל (מיל') נתן איל (הרשקוביץ) חווה באחד מקרבות מלחמת העצמאות מעלל דומה מידי מפקדו הנערץ, איתמר בן-ברק. "איתמר עשה לי תרגיל יגאל אלון", הוא מספר. "היינו לקראת יציאה לקרב בכפר לג'ון, הסמוך למגידו. התאספנו על גבעה הצופה לכפר, ואיתמר אמר לי: 'קח את הכיתה שלך, ותכבוש חצי מהכפר'. ניגשתי למשימה בחששות כבדים. התקדמנו בצעדים מאובטחים, לפי הספר. זו הייתה הפעם הראשונה בה ניהלתי קרב, וכבשנו את הכפר. לאחר מכן איתמר ניגש אליי, טפח לי על הכתף ואמר: 'בסדר, נתן'. מאוחר יותר התברר לי שהוא הכין את כל הפלוגה מאחוריי למקרה שהמצב יסתבך".
מאז אותו אירוע, הלכה ותפחה הערכת המפקדים כלפי נתן הצעיר, שהיה אז בן 21 - הערכה שהגיעה לשיאה במבצע "יעל". בבוקר ה-22 באוקטובר כבש "צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י את משלט שיח' עבד, שמצפון למנרה. תוך כדי הקרב, יצאו שתי מחלקות מפלוגה ב' של גדוד 23 של חטיבת כרמלי מקיבוץ יפתח וכבשו את משלט 696, ולאחר מכן את שלוחת 744. איל, אז בדרגת סמל בלבד, הצטיין בניהול המחלקה במהלך הקרב, וגילה אומץ לב נדיר. על כך הוענק לו צל"ש מח"ט כרמלי.
מסמך דהוי החתום על-ידי המח"ט - זהו המסמך הרשמי היחיד שמעיד על הציון לשבח שקיבל איל. בשונה מהיום, הענקת הצל"שים בתקופת קום המדינה התבצעה כמעט בדרך אגב. עשרות לוחמים שקיבלו אותות ממפקדי חטיבותיהם אינם מופיעים ברשימות הצבאיות, ולכן בלתי אפשרי לדעת מהו מספרם המדויק. זאת, למעט 12 חיילים להם העניק דוד בן גוריון ב-1949 את אות גיבור ישראל, שהומר בהמשך בעיטור גבורה.

הערבים החלו להתקפל

וזה סיפור המעשה עליו קיבל איל את הצל"ש: זמן לא רב בטרם יצאה הפלוגה למבצע "יעל", עזב אותה מפקדה, איתמר בן-ברק, לטובת תפקיד הסמג"ד. סגנו מונה לתפקיד המ"פ, ואיל, שכבר החזיק בתפקיד סגן מפקד המחלקה, נקרא ביחד עם יתר המפקדים לנוהל קרב. "המ"פ החדש, ששמו היה טוביה, הודיע לנו שקיבלנו משימה חדשה ומאתגרת: קרב יום", הוא משחזר. "אף פעם לא היה לנו קרב כזה - עם איתמר היינו רגילים רק לקרב לילה. טוביה סיפר לנו שהערבים הצליחו להחדיר כוח של פלוגה או יותר לאזור קיבוץ יפתח, וכבשו משלט החולש על כביש מנרה. הם הצליחו לתפוס גבעה מאוד גבוהה, ובכך הציר למנרה נוטרל. הוא בישר שעלינו לכבוש את המשלט מחדש, לפני שהערבים יתגברו את כוחותיהם וייאחזו בו חזק. היינו שתי מחלקות, ונדרשנו להסתער למעלה, ולכבוש את המקום. היינו צריכים לתפוס אותו לכמה ימים, עד שיבוא כוח גדול יותר ויתגבר אותנו.
"טוביה אמר: 'נתן, אתה תהיה המ"מ של המחלקה'. התכנון היה שהמחלקה שלי תסתער, המ"מ השני ינסה לתפוס את החלק הצפוני של הגבעה, ולאחר מכן אני אכבוש את החלק הדרום-מערבי. הייתה לי מחלקה של 40 איש בערך, והחבר'ה היו מאוד נחמדים. התקדמנו לגבעה, והערבים פתחו עלינו באש עזה. היו לנו קצת פצועים. ירינו בחזרה בנחישות, אבל להם היה יתרון גובה שהקשה עלינו. עברנו מרחק של קילומטר תחת אש, עד שהצלחנו להיצמד לרכס. אז הם כבר לא הצליחו לירות עלינו.
"הסתערנו על הגבעה, וירינו בצורה עיקשת. זה היה קרב של מקלעים ו'סטנים'. התפרסנו לרוחב, וזה פעל יפה מאוד: הערבים הופתעו מאוד שפתאום אנחנו תוקפים אותם בהיקף כזה. הם לא עמדו במתקפה שלנו, והתחילו להתקפל. מהרגע ההוא, הגברנו את קצב האש וירינו עליהם במקלעים עם הרבה רוח קרבית. הם נסוגו, ואנחנו תפסנו את המשלט ופתחנו את הציר. המ"פ אמר לי שהוא ממשיך קדימה עם המחלקה הצפונית. הוא הודיע לי שאני נשאר לפקד על הכוחות במשלט, ושאני צריך להתארגן לתקיפת נגד. מהרגע ההוא, לא ראיתי אותו יותר לאורך כל הקרב.
"עליתי מיד למשלט, עשיתי סיור עם המ"כים והגדרתי לכל אחד גזרה. באגף השמאלי יותר, הפינתי, הצבתי מ"כ בשם גד פישלוביץ, בחור צעיר ומלא מוטיבציה. אמרו לי: 'נתן, אין לנו הרבה תחמושת'. שלחתי מברק למ"פ, ובערב העלו אלינו שיירת חמורים שנשאה תחמושת ורימונים. הביאו הכל אליי, חילקתי בין כולם והשארתי גם לי קצת, לרזרבה. עברתי בין המ"כים ואמרתי להם להתארגן ולהתבצר. אי-אפשר היה לחפור, כי השטח היה סלעי, לכן ביקשתי מכל אחד שיבנה לעצמו עמדות בין הסלעים. אני תפסתי מקום במרכז המשלט - קרוב לחלק הצפוני - ודאגתי לרץ שיעביר את הפקודות. בהמשך הגיעו עוד כמה חמורים, שהביאו אוכל. הרי לא הייתה שום דרך אחרת להעלות אספקה למשלט".

רימון מטווח אפס

ההתארגנות על המשלט הייתה בעיצומה, בעוד ברקע מרחפות אי אלו תהיות בדבר מועד מתקפת הנגד הערבית ועוצמתה. "היה ברור לנו שזה רק עניין של זמן עד שהם יתקפו אותנו, וינסו לכבוש בחזרה את המשלט", מספר איל. "מדי פעם סיירים שלהם סרקו את האזור וירינו לכיוונם - אבל מעבר לזה שום דבר מיוחד. אחרי יומיים ששהינו במקום, נפתחה עלינו, עם שחר, מתקפה כבדה. זה היה הצבא של פאוזי קאוקג'י הלבנוני, שהיה נחוש לכבוש את הציר מחדש. הוא פתח בהרעשה לא נורמלית, וגדוד שלם הסתער עלינו תחת אש ארטילרית.
"תגברתי את האנשים, וחילקתי להם את הרימונים האחרונים. הערבים הסתערו עלינו, והחבר'ה נלחמו כמו אריות. המ"כ בעמדה הצפונית, גד, ירה וזרק את כל הרימונים שהיו לו בכזו נחישות, שבשלב מסוים הוא התחיל אפילו להשליך אבנים. שאלתי אותו למה הוא עושה זאת, והוא ענה לי: 'כדי שהם יחשבו שיש לי עוד רימונים'. זה היה קרב רציני: הם עלו עלינו ואנחנו התגוננו. הם הסתערו בכוח גדול, ואנשינו השיבו להם באש. עברתי בין העמדות ועודדתי את האנשים. למרות שהייתי רק סמל, עשיתי כל מה שמ"מ צריך לעשות.
"בשלב מסוים, הם פרצו אותנו וחדרו את הקו שלנו. התברר לי שהמחלקה השנייה כבר נסוגה, והמ"פ שלח מישהו בריצה להודיע לי: 'תיסוג גם אתה, אבל בצורה מבוקרת'. אז דאגתי לכך שתהיה נסיגה הדרגתית, ונענו לאחור תוך כדי המטרת אש.
"הערבים הגיעו ממש עד אלינו: מצאתי את עצמי עם ערבי בקרב פנים אל פנים. שכבנו שנינו, התרוממנו, ירינו וניסינו לפגוע אחד בשני. בסופו של דבר, זרקתי לכיוונו רימון מטווח אפס ופגעתי בו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו נופל מרימון שזרקתי. הוריתי לאחת הכיתות לסגת אחורה בצורה מבוקרת, בעוד היתר מחפים.
"כנראה שזו הייתה יחידת קומנדו או משהו, כי היא לא העזה להסתער. הם בכל פעם כבשו, נשכבו שם ואנחנו עלינו עליהם בחזרה. ככה זה הלך כמה שעות, עד שהצלחנו לבסוף לסגת. פחדתי שהם יאגפו אותנו, כי המחלקה השנייה שלנו נסוגה מזמן. בסופו של דבר, התחלנו לרדת למטה באיזו שלוחה, והוצאנו איתנו את כל הפצועים וההרוגים.
"היינו בין האחרונים שירדו מהרכס, והתקדמנו בכיוון שהיקשה על הערבים להגיע אלינו. אחד הבחורים, שמעיהו גלב, חטף כדור בגב. הייתי אז בחור חזק, ותוך כדי הקרב סחבתי אותו לאחור. עד היום אני זוכר איך אמרתי לו: 'שמעיה, אנחנו נציל אותך', ובסופו של דבר, הוא באמת ניצל.
"קיבלנו הודעה שגדוד אחר של צה"ל יגיע לאזור אחרינו, ולכן עלינו לסגת בצורה אטית  ולמנוע מהם, עד כמה שניתן, לכבוש את כל המשלט. וזה מה שעשינו: וידאתי שעד אחרון האנשים ירדו מהמשלט, ורק לאחר מכן התפניתי גם אני. בכך, הייתי מהראשונים להגן ומהאחרונים לסגת".

ימי "ההגנה"
במלחמת העצמאות, כבר היה נתן איל (הרשקוביץ) בעל ניסיון קרבי עשיר. אחרי שעלה ארצה מרומניה ב-1943, באמצעות סרטיפיקט שנחתם אישית על-ידי הפעילה הציונית המפורסמת הנרייטה סולד, הוא הצטרף לארגון "ההגנה". ביחד עם חבריו לקיבוץ גבעת ברנר, נלחם איל באותה תקופה בערביי האזור. לאחר שסייע למעפילים מהאונייה "חנה סנש" לעלות לחוף, הוא אף בילה זמן מה בכלא, אליו השליכו אותו הבריטים.
אך המבצע הראשון שזוכה מאיל לתואר "רציני" הוא פעולת פיצוץ גשר תרביחא, בה השתתף בפברואר 1948. גשר זה, בצפון הגליל העליון, שימש כציר תנועה חשוב בין לבנון לארץ ישראל. "יום אחד, 'ההגנה' החליטה לפוצץ את הגשרים בינינו לארצות ערב, כדי שכוחותיו של קאוקג'י ושל מצביאים אחרים לא יתגברו את הפלסטינים", משחזר איל. "ישבנו באזור זבולון, והוחלט לשלוח מחלקה עם חומר נפץ על הגב, שבמשך כמה לילות תצעד ותגיע לבסוף עד לגשר תרביחא.
"זה היה אחד המאמצים הכי קשים שעשיתי מעולם. יצאנו מקיבוץ שבי ציון והגענו לקיבוץ אילון, משם התחלנו ללכת ברגל. במשך ארבעה לילות פסענו בין היישובים הערביים בתנאים של גשם סוחף. הלכנו בין הגבעות ובין ההרים. כל אחד מאיתנו סחב 20 קילוגרם חומר נפץ, תרמיל גב ותת-מקלע 'סטן'. הגענו לגשר, והצבנו כמה חבר'ה בשמירה. כל אחד הניח את חומר הנפץ ליד הגשר, והחבלן חיבר פתיל לערימה. היה פיצוץ אדיר, ואנו חזרנו חזרה בין הכפרים הערביים. זאת הייתה, במילה אחת, הצלחה".