צילום: טל זגרבה

לכל חור יש גרב, לכל דובדבן יש קצפת ולכל מבצע צבאי מזהיר יש חיל הזוכה בעיקר התהילה. פסיפס הקרבות וצבעי הכומתה השזורים בהם הולידו מספר מיתולוגיות צה"ליות של ממש: הצנחנים מזוהים יותר מכל עם שחרור ירושלים, חטיבת גולני רשומה בטאבו המור"ק בעיקר במשבצת של כיבוש החרמון, וסיירת מטכ"ל מקבלת את הקרדיט על מבצע אנטבה.
במהלך עשורה החמישי של מדינת ישראל הרים  את ראשו החיל בעל הכומתה הכי טורקיזית בצה"ל, וקפץ אגרופיו מרוב ציפייה לשעת הכושר. זו לא איחרה לבוא, ופרצה בדמות פעולה צבאית גדולה בלבנון. מבצע "דין וחשבון" היה לאבן הראשה של חיל התותחנים הישראלי.
בקיץ 1993 חלה הסלמה קשה בגבול הצפון. בתוך זמן קצר נהרגו שישה חיילים, ויישובי הצפון הותקפו ברקטות על-ידי ארגון החיזבאללה. בתגובה, החליט ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, יצחק רבין, לצאת לפעילות בתוך השטח הלבנוני. במהלך מבצע "דין וחשבון" תקף צה"ל יעדים רבים של החיזבאללה בתותחים, בטנקים ובאמצעות מטוסי חיל האוויר, וזרע בהם הרס רב. המבצע נמשך שבוע תמים, והופסק רק לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחיזבאללה (ראו מסגרת).
"דין וחשבון" הוליד מספר צל"שים מזערי למדי. אחד מהם מצא את דרכו לדש מדיו של סמ"ר אורן וינטרגרין, לוחם בגדוד רשף של התותחנים, שבלט בעיני מפקדיו כלוחם מצטיין ביחידתו. הוא ביצע את משימתו למופת לאורך כל תקופת המבצע, עודד את חבריו והיה לרוח החיה בסוללה. על כך הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד המרכז.

המסמר של החבורה
מטרתו של מבצע "דין וחשבון" הייתה ברורה: להנחית מכה על החיזבאללה ועל ארגוני טרור נוספים, באמצעות פגיעה במחבלים ובתשתיתם. ליציאה למבצע קדמה תקופת המתנה בת שבועיים, במהלכה תבעה ישראל מהחיזבאללה להפסיק את הירי לעבר שטחה וקראה לממשלת לבנון לרסן את הארגון.
"הייתה התחממות רצינית של הגזרה", נזכר וינטרגרין. "אמרו לנו שהולך להיות מבצע, אבל לא היה לנו שמץ של מושג מה יהיה סדר הגודל שלו או כמה פגזים נידרש לירות. באותה תקופה, הפלוגה שלי הייתה לקראת סיום קו בגזרה המערבית של דרום לבנון, ואני תפקדתי כע' הרס"פ. ברגע שהגזרה התחילה להתחמם, הגיע כוח להחליף אותנו, והודיעו לנו שאנחנו צריכים לדלג לגזרה המזרחית - קרוב למקום בו ישבה פלוגה אחרת מהגדוד. מטרת המהלך הזה הייתה ללכד את הגדוד, ולהתכונן לפתיחה באש ארטילרית מסיבית".
כשלושה ימים לפני תחילת המבצע הותקפו מוצבי צה"ל בצפון. חייל אחד נהרג וחייל נוסף נפצע. ב-25 ביולי החליטה ממשלת ישראל שהגיע חיזבאללה עד נפש. מטוסי חיל האוויר פתחו את המבצע בתקיפת יעדים של הארגון, והוא, בתגובה, ירה כ-40 קטיושות לעבר ישראל. בימים שלאחר מכן, תקף צה"ל כפרים ששימשו כבסיסי פעולה של המחבלים, תוך נקיטת צעדים להפחתת הפגיעה באזרחים. תושבי כפרים בדרום לבנון קיבלו התראה של ארבעה ימים לפנות את בתיהם, ובתום האולטימטום החל צה"ל להפגיז שטחים פתוחים בסמוך לכפרים - ולאחר מכן את היישובים עצמם.
"הגענו לגזרה המזרחית, והתפרסנו", משחזר וינטרגרין. "כל הגדוד השתמש בתומ"תים (תותחים מתנייעים) מסוג 'רוכב'. בסוללה היו לנו חמישה צוותים, וכולם פתחו באש מיד כשהגיעה ההוראה. אלה היו 'בומים' נוראים. מדובר בחמישה תותחים שיורים בקצב אש מטורף, ובלי הפסקה. אני זוכר שבאחד הלילות, במשך למעלה מארבע שעות, טפטפנו פגז בכל דקה. בהתחלה האדרנלין היה בשמים, אבל מהר מאוד מתרגלים.
"לכל תותח הוצמד נגמ"ש 'אלפא', שבו הונחה התחמושת. בשלב מסוים, כשקצב האש שלנו החל להתגבר, הבינו שהכמות שיש ב'אלפות' לא תספיק לאורך זמן, ולכן שלחו אלינו גם משאיות. הן היו פורקות מלא פגזים בנקודות מסוימות, ומשם ה'אלפות' היו מביאות אותם לסוללות.
"היינו יורים מהבוקר ועד הלילה. קיבלנו מטרות, נקודות מסוימות שצריך להפגיז - אבל באותם רגעים לא ידעתי לאן אני יורה. רק בדיעבד מספרים לך על מה ירית, בהתחלה זה בכלל לא אמור לעניין אותך. הבנו שהמטרה שלנו הייתה לחסום חוליות מחבלים, לפוצץ צירים או לאפשר חילוץ לכוחות הקדמיים. אלו היו רוב המשימות שהוטלו עלינו.
"בין היתר, גם דאגתי למצב הרוח של החבר'ה עד כמה שהתאפשר. אני לא יודע אם אפשר להגיד שהייתי המסמר של החבורה, אבל עשיתי מה שיכולתי. בכלל, הייתה דבקות בין האנשים בצוות. כולם עזרו זה לזה. כבר באותם רגעים הבנו שאנחנו נמצאים באחד המבצעים החשובים ביותר של התותחנים. הבנו שמדובר, כנראה, במבצע שירו בו הכי הרבה פגזים בהיסטוריה של החיל עד אז".

לתפוס איזה חרופ
להפגזה הארטילרית המסיבית הייתה מטרה נוספת - היא נועדה ליצור לחץ ותנועה של אוכלוסיה אזרחית מסביב לכפרים ובתוכם, מתוך תקווה שהתושבים ילחצו על ממשלת לבנון לפעול נגד החיזבאללה. גם מטוסי חיל האוויר הצטרפו למאמץ, וביצעו קרוב לאלף גיחות הפצצה נקודתיות. כתוצאה מההפגזות ומההפצצות, נטשו כ-003 אלף תושבים שיעים את בתיהם.
אך מתברר שלא רק תושבי דרום לבנון סבלו בזמן המבצע. גם לוינטרגרין וחבריו היו אלה ימים לא קלים, אם כי מסיבות משמעותיות פחות. "מרוב אינטנסיביות, היה לנו קצת קשה לישון בלילות", הוא מספר. "עברנו כמעט יומיים וחצי בלי שינה, כי לא היה מתי. כשהצוות שלך יורה, לא משנה מה תעשה - לא תצליח לישון. אבל בהפסקות המעטות שהיו בין הפגזה להפגזה, הצלחנו לתפוס איזה חרופ קטן.
"זה היה קשה מאוד, ובאיזשהו שלב גם מעייף, לירות כל הזמן. אלה היו שלושה ימי לחימה אינטנסיביים מאוד. מהבוקר עד הלילה היינו שומעים יציאות פגזים. בכל פעם היה וואחד 'בום', ואחרי כל פגז כזה עף עלינו מההדף ענן אבק, שנדבק לגוף. הייתה גם הרבה עבודה מלוכלכת. כיוון שהמבצע הזה התאפיין בכמויות אדירות של ירי, היינו צריכים לנקות עם אנשי החימוש את הפיח שהצטבר בקנים של התותחים. זאת הייתה עבודה עם הרבה שחור והמון גריז.
"את הצל"ש קיבלתי על כך שהייתי החייל הבולט בפלוגה - על כך שהייתי ראש גדול לפעמים ותרמתי קצת מעבר לנדרש. הוא ניתן לי על כל התקופה, ולא על מקרה נקודתי. במיוחד עזרתי לצוות אחד מסוים, שכמה מהחבר'ה שלו התקשו בתפקידים שלהם, בעיקר באלו הפיזיים. בסוף המבצע, גם בפלוגה וגם בגדוד היו מאוד מרוצים מהתפקוד שלנו. הימים האלה היו מבחינתי השיא של כל השירות שלי. לא היה לי עוד דבר כזה.
"לאחר שהפסקת האש הוכרזה, נשארנו בשטח לבנון כמה ימים נוספים, כדי לוודא שהעסק נרגע לחלוטין, ואחר-כך קיפלו אותנו משם. הגדוד חזר לישראל, אבל הסוללה שלנו נשארה בערך עוד חודש וחצי על הגדר. התמקמנו בשטח שקראו לו 'המשטח הלבן', וממנו אבטחנו את האזור.
"הפעם הבאה שנכנסתי ללבנון הייתה כמילואימניק במלחמת לבנון השנייה. מבחינת הירי, היו פחות או יותר אותן כמויות כמו ב'דין וחשבון'. אבל שם, שלא כמו בזמן המבצע, נפלו לידנו הרבה קטיושות. זה היה קצת מפחיד. זו הייתה אותה תחושה, רק שאז ראית גם את המדינה שלך חוטפת".

סגרו חשבון
מבצע "דין וחשבון" נמשך כשבוע, ובמהלכו נהרג חייל צה"ל ונפצעו תשעה. חיזבאללה ספג פגיעה אנושה בהרבה - 50 הרוגים ו-40 פצועים - אך בישראל הדגישו כי הישגו העיקרי של המבצע לא נמדד במספר הנכבד של מצבות האויב, אלא בשינוי שיצר מבחינה ביטחונית ותודעתית.
בתום המבצע, הגיעו ישראל והחיזבאללה להבנות, לפיהן שני הצדדים יימנעו מפגיעה באזרחים. בנוסף, הסבירו קצינים בכירים בצה"ל, ספג ארגון הטרור פגיעה מורלית, שתשפיע על המוטיבציה שלו לפעול בעתיד.
אבל במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, לא חלף זמן רב עד ששב האי-השקט לגבול הצפון. ב-1996 יצאה ישראל להחזיר את השלווה במסגרת מבצע "ענבי זעם". גם אז עלו התותחנים לכותרות, אך בנסיבות מחמיאות פחות. פגז שנחת בריכוז של פליטים ואנשי או"ם בכפר קאנא - זה מה שזוכרת ההיסטוריה מהמבצע ההוא.