צילום: ענת ברקאי

בשעה שלוחמי צה"ל המתינו מחוץ לרצועה, החליטו הגולנצ'יקים לנצל היטב את הזמן והתאמנו בפרדסים שבעוטף עזה. רק שם, בין הגזעים, הם גילו מה הדברים המפחידים באמת בזמן לחימה (ציפורים ומ"כ שלא חודל), מאיזה אמל"ח כדאי להיזהר במיוחד (סיגריות) ופגשו מוקשים מסוג חדש (אלו של לייקה). ובכל זאת, נותרה להם רק שאלה אחת בלתי פתורה: מתי כבר תגיע סוף עונת התפוזים ויתחיל המבצע האמיתי?

כשהצפייה לכניסה הקרקעית החלה להימרח, החליטו חיילי פלס"ר גולני לנצל את הזמן לתרגולות. כיוון שמרחבי שטח הכינוס נוצלו לחלוטין לאורכם ולרוחבם, הוחלט לנסות להשתמש הפעם בפרדסים ספוגי הגשם לצורכי אימון. לחימה בין עצי פרי צפופים צפויה ללוחמים גם ברצועה, שם ימתינו להם בין פירות ההדר גם הפתעות כמו מרחבי שיגור של רקטות ומארבים קטלניים. בינתיים, בין הפרדסים המוריקים מסביב לרצועה, מחכים להם בעיקר מחבלים פרי דמיונם הפורה של המפק"צים וציפורים שמגיחות לפתע מבין הענפים ודווקא הן מהוות איום רציני יותר. "זה אחד הדברים המפחידים", מתאר סמ"ר אלירן מוסקוביץ'. "הכל שקט מסביב, אנחנו מתקדמים בדממה לעומק המטע ופתאום, בלי אזהרה, איזו ציפור מגיחה בין העצים. אתה לא יודע אם זה ציפור או אילן", הוא מצביע לעבר הלוחם שמימינו.
חוץ מחומי הכומתה מצטרפים לאימון גם סמ"ר דוד ידלין, לוחם בעוקץ, וכלבתו הנאמנה, לייקה, המצוידת גם היא באפוד ובמכשיר קשר וכך מקבלת עדכונים שוטפים על המתרחש. "ככה אני מדבר איתה", מסביר ידלין את הצורך באמצעי התקשורת שאיתו נעה הכלבה, "וגם אתם, אגב, כי היא ממוקמת על אותו תדר". "רגע, נגיד שיש לה נשירה", תוהה אחד מלוחמי גולני, "אז היא יכולה לקבל גימלים?", "לא, אבל יש לה ימי ב' ללא הגבלה", משיב ידלין. "והיא יכולה ללכת לכלא?" מנסה אחר. "השקיעו בה ובאילוף שלה כל כך הרבה כסף, ככה שלדעתי לא יעיפו אותה בקלות. היא יכולה לנבוח על המג"ד ואפילו זה לא ייחשב התחצפות לקצין. תאמין לי", הוא נאנח, "בצבא, עדיף להיות כלב".

כתום וירוק

הלוחמים מחליפים את מצנפות ההסוואה שעל ראשיהם לצבעי הירוק, יורדים למצב כריעה ומחכים לסימן שיאפשר תחילת תנועה. במשך זמן מה הם מתקדמים בין שורות העצים, משאירים אחריהם טביעות של הסוליה הצבאית בתפוז מרוסק שמצא את מותו בטרם עת, אבל עדיין לא רואים משגרים או מחבלים בין הגזעים. היחידה שמשאירה מוקשים בפרדס היא לייקה, ואותה כנראה לא יתקיפו. המפק"ץ, סגן יואב מזרחי, מזהה לפתע - או נכון יותר ממציא - כוח מחבלים. "שבע, ארבע, שתיים", הוא צועק, "אש, אש, אש!" וכולם חוזרים אחריו. כוח מצומצם מסתער על האויב הדמיוני, והשאר ממשיכים לדמות קולות ירי מאחור. "רק אל תשכח לחדול אותנו, הא?" צועק סמ"ר איתי פרוינד למפק"ץ מזרחי שנעלם אל בין העצים. פרוינד קוטף תפוזים ומתחיל לקלוף ולירות אותם מדי פעם בהיעדר חדל. "בואנ'ה אחי", צועק לו סמ"ר ישראל דהן שמחפה על המסתערים מהכיוון השני, "יש לנו מחסנית שלא נגמרת".
מזרחי והחוליה הקדמית כבר נעלמו לגמרי מהעין, ובינתיים עובר כוח החיפוי להפסקת סיגריות ותפוזים זריזה. על פי ההשערות הותקלה החוליה על-ידי המ"פ, וכעת הם ממשיכים להתקיף תפוזים חסרי ישע.  "אתה רוצה להרוג את עצמך?" שואל סמ"ר שגיב סטחי את פרוינד, שמצית סיגריה. "מה עדיף?" שואל המעשן, "למות בעזה?". "נו בטח", מתלוצץ דהן, "ככה לפחות תוכל לבקש מחילה".
הצוות המותקל חוזר מותש, רק כדי לגלות שהחוליה האחורית כבר הספיקה לזלול חצי פרדס, ומתיישב גם הוא לתפוז חפוז ולתדרוך נוסף. אחרי אי אילו ויכוחים בנושא איגוף ורימונים, מחליט סמ"ר עמיחי טרבלסי לאלתר תצוגה ולפשט את העניינים. "נניח שזה הפרדס", הוא מעמיד בחול ענפים קצרים. "הכוח הזה מגיע משמאל, וזה ימין", הוא מדגים עם אצבעותיו את הפריסה כולה. "והנה הנה, מה זה?" שואל דהן ומצביע על נמלה השועטת לעבר אצבעותיו החשופות. "אה, זה קל", צוחק טרבלסי. "זה המחבל".

תחנה אחרונה: עזה

מהפרדס ממשיכים הלוחמים לארוחת הצהריים, אך כשהם חוזרים שבעים, הם לא מספיקים לבלות שם זמן רב. הגולנצ'יקים מוקפצים בחזרה לבסיס בו שהו. רק שם תדע סקרנותם מנוח. כולם עולים בזריזות לאוטובוס ומבקשים הסבר מהמפק"צים, אך גם אלו אינם יודעים להסביר את המתרחש. רק רצועת עזה המופצצת הניבטית אליהם מחלונות הרכב יכולה אולי לרמז על סיבת ההקפצה. "התחזית היום בעזה, מעושן חלקית", מתלוצץ דהן אחרי ההתנעה. "תדליק, תדליק חדשות", הוא קורא לנהג. דיווחים על ההפצצות בג'בליה מסבירים את הרעידות החוזרות בחלונות האוטובוס.
דובר חמאס מאיים, על-פי השדרן של גלי צה"ל, שמאזן האימה יהיה מעכשיו רק הרבה יותר גרוע, אך רוב יושבי האוטובוס מאזינים בכלל לקולות שמגיעים מבחוץ, מוחאים כפיים לאחר כל הפגזה. "בעקבות המצב תגיע הרכבת לבאר שבע באיחור של כ-20 דקות", ממשיך דהן בסדרה של חיקויים. "עם הנוסעים הסליחה על האיחור". "אבל מתי תגיע הרכבת לסג'עיה?" שואלים יושבי המושב האחורי וזוכים אף הם לקריאות עידוד. "לפי ההקפצה הזו אי אפשר לדעת", מפטיר מישהו. "אבל בטח, כמו תמיד, בעוד 24 שעות".