צילום: חגי הירשפלד

"רק כשסיימתי את המשמרת אמרתי לעצמי: 'וואלה, יכול להיות שבזכותי ניצלו חיים של שלושה חיילים'" 
רס"ן גיל, סגן מפקד טייסת המל"טים הראשונה, על העבודה בצמוד לחיילים שעל הקרקע
"במשך שבועות ארוכים הטייסת דאגה שתהיה כמות מודיעין מספקת לביצוע מטס הפתיחה. במבצע עצמו, ליווינו באופן צמוד כל אחת מהחטיבות ונתנו תמונת מצב עדכנית לכל מפקד. איתרנו איפה נמצא כל אחד מהחיילים ומה עשוי לאיים עליהם.
אחד הרגעים שזכורים לי במיוחד קשור לחטיבת גבעתי. מספר לוחמים היו אמורים להיכנס לבית. בכל סיטואציה כזו אנחנו מלווים את הכוח בתנועה וגם עוקבים אחרי הבית המיועד לתקיפה. במהלך הליווי ראינו שבסמוך לבית נמצאת חוליה של מחבלים ודאגנו שהיא תחוסל לפני שהכוחות התקרבו לשם.
רגש? בזמן אמת אני לא מרגיש כלום כי אני להוט לעשות את המשימה ולהמשיך מיד למשימה הבאה: חיפוי לכוח או חיפוש חוליות שיגור קסאמים. רק אחר-כך, כשאני מסיים את המשמרת ויושב בחדר תחקירים, אני אומר לעצמי: 'וואלה, יכול להיות שבזכותי ניצלו חיים של שלושה חיילים'.
כשהמבצע התחיל היו הרבה קווים אדומים: אמרו שלא יורים על מסגדים, לא יורים על נשים וילדים ולא יורים על בתי ספר. מהר מאוד הצד השני הבין שאלה הקווים האדומים שלנו, והטייסת התחילה לזהות מחבלים שמחופשים לזקנות ושמתחת למעיל הם מסתירים נשק. חוליה אחת, למשל, נכנסה לשגר גראד מתוך חצר בית-ספר לבנות. בלא מעט אירועים ראינו מחבלים משתמשים בילדים כמגן אנושי. במקרים כאלה אנחנו מתלבטים ארוכות, ומשתפים את דרג מקבלי ההחלטות בכל מה שאנחנו רואים. אנחנו משתדלים לא לאבד צלם אנוש. אם יש חפים מפשע, אנחנו מחכים שהמחבל יעזוב את הילד ורק אז פוגעים בו. היו לא מעט מקרים של התלבטויות, אבל בסופו של דבר אנחנו חיילים בצבא שעושים מה שהמפקד אומר להם".

"כשחזרנו מהטיסה הראשונה אמרו לנו שיש כבר 140 הרוגים. ההרגשה הייתה קשה מאוד"
סרן יובל, טייס קרב בטייסת "העמק האגדית", על מטס הפתיחה
"השתתפתי באחד המטסים הראשונים, שיצא כחצי שעה אחרי הפתיחה. ההקפצה לטייסת לא הפתיעה אותנו, כי היו השערות נוכח ההתחממות בעזה, אבל לא היינו בטוחים בכלום. עוד לא היה מועד לתקיפה, אבל אמרו לנו שמעכשיו אנחנו בכוננות, כלומר שאפשר להתרחק רק עד תל-אביב וחייבים להיות זמינים כל הזמן.
כשהתקשרו אליי בשבת בשבע בבוקר מהטייסת ואמרו 'בוא', היה ברור לי שמשהו הולך לקרות. באחת-עשרה בצהריים יצא המטס, שהוא למעשה התקיפה המבצעית הראשונה שלי. כשנחתנו מהטיסה, החבר'ה מהגף הטכני כבר אמרו לנו שיש 140 הרוגים, וזאת הייתה הרגשה מאוד קשה.
לי ברור שהכוונה היא לא להרוג אנשים או לפגוע באזרחים, אלא להגן על תושבי הדרום. לכן, ההרגשה שלי היא שאנחנו עושים משהו משמעותי בשבילם.
הרגע שייצרב לי בזיכרון מהמבצע הוא מטס הפתיחה הזה, כי זו הפעם הראשונה שאני תוקף והייתה התרגשות רצינית. לא ידענו למה אנחנו נכנסים. בתקיפות הבאות ההתרגשות מאוד ירדה, וזה הפך לסוג של שגרה.
לאורך כל המבצע הקפדנו לשמור על מקצועיות ולא להיות שאננים. בעבורי, כל טיסה הייתה עולם ומלואו. בכל טיסה נכנסתי מחדש לריכוז, עשיתי הכנה מסודרת לפני, בייחוד כשידעתי שאני עומד לתקוף בשטח כל-כך צפוף ושלכל פצצה יש משמעות. אני מאמין שגם אם אנחנו רק הזרוע המבצעת וגם אם יש מישהו מלמעלה שמחליט איפה ואיך, בשורה התחתונה - אנחנו אלה שמטילים את הפצצה ואחראים על התוצאות, ואם אנחנו נפגע בטעות באיזה בית ספר ונהרוג אזרחים - האשמה היא עלינו. לכן אנחנו עושים את המקסימום בשיא הריכוז ומוודאים שהפצצה פוגעת במטרה שלה, ושהנזק לסביבה יהיה מזערי.
רוב הזמן אני מנסה להתנתק. הדבר הנכון בעיניי הוא להתנתק ולא לראות כל הזמן טלוויזיה. אנחנו צריכים לעשות את המשימה שלנו ולא לתת לשום דבר להזיז אותנו ממנה.
אני מרגיש כל-כך שלם עם העבודה שלנו. אני יודע שבתוך הטייסת פעלו במקסימום מקצועיות, והפעילו הרבה שיקול דעת. אני מקווה שהמבצע יעשה שקט גם לתושבי עזה, ושהם ישתקמו מהר. שבסופו של דבר, המלחמה הזאת תעשה להם טוב".
"כשהאלוף יואב גלנט הגיע לביקור, פירגנו לו בטיסה במטוס קרב. עשינו לו תצוגה שלמה"
סרן עמיחי, טייס קרב בטייסת "העטלף", על הטיסה עם מפקד המבצע מעל שמי עזה
"באחד הימים הגיע האלוף יואב גלנט לביקור בכנף וביקש לדבר עם כל האנשים שהיו מעורבים במבצע. אנחנו, שמאוד הערכנו את הניהול המוצלח של הלחימה בעזה, החלטנו לפרגן לאלוף ולהעלות אותו לאוויר בטייסת העטלף על-פי בקשה מיוחדת של מפקד הכנף. אני חושב שהוא נהנה מאוד מהטיסה והתרשם מהמערכות. זו הייתה אמנם גיחת אימונים, אבל עשינו לו תצוגה שלמה. להפתעתי, במהלך הטיסה הוא הרגיש טוב מאוד, דבר שהוא ממש לא שכיח. כשעברנו צפונה, הראינו לו את הבית שלו מלמעלה ולמי שלא רגיל - זו חוויה מאוד מיוחדת.
הטייסת תקפה יותר מ-300 יעדים במבצע, בלמעלה מ-180 גיחות. התקיפות הפעם היו שונות, בראש ובראשונה בהיבט הרגישות של האזור. כמובן שהיו גיחות מבצעיות בעזה בעבר, אבל הן מעולם לא היו אינטנסיביות כל-כך. לפני שאתה מספיק לעכל שאתה באוויר - כבר הגעת לשם.
עיקר הלחץ מתנקז לרגע שבו משחררים פצצה ועד לרגע שבו היא פוגעת. לחבר'ה כאן היה רצון עז לקחת חלק במבצע מתוך רצון להרגיש שותפים לתהליך הלחימה. למערך הקרב הגיחות אינן מאוד מורכבות, האלמנט העיקרי המבדיל ממלחמה אחרת הינו זירת הקרב והאזור הרגיש. יחד עם זאת, הייתה פה אמונה מלאה של כל מי שיצא והשתתף במבצע בצדקת הדרך ובחיוניות המשימה, ותקווה רבה שהתוצאות יישאו פרי לטווח ארוך".

"כל הדרך דרומה ידעתי שיש חיילים שנקלעו למצוקה וצריכים את העזרה שלנו. במצב כזה - הביצוע צריך להיות מושלם"
סרן אוריאל, נווט קרב בטייסת "העמק האגדית", על הפחד מפגיעה בכוחותינו
"הגעתי לטייסת אחרי מטס הפתיחה, בשבת בערב. בזמן מלחמת לבנון השנייה הייתי עוד טייס צעיר, ויצא לי לעשות גיחות 'פשוטות' יותר. המבצע בעזה הוא למעשה הפעם הראשונה שביצעתי גיחות כאלה. במהלך הלחימה ליוו אותי ריכוז ופוקוס והרצון לא לעשות אף טעות. האזור הזה מאוד רגיש בגלל ריכוז האוכלוסייה, ולכך מתווסף גם הפחד לבצע ירי על כוחותינו.
במהלך המבצע היו מספר מצבים בהם קיבלנו פתאום קיצור - המשמעות היא שאנחנו עומדים לצאת לגיחה בכל רגע. אמרו לנו שיש לנו מטרות ושיש כוח במצוקה, ושצריך לעלות לאוויר כמה שיותר מהר, מה שרק מעצים את החשיבות של הטיסה. זו לא פגיעה בעוד תשתית. במשך כל הדרך דרומה למדתי את היעד שלי וידעתי שיש שם חיילים שנקלעו למצוקה וצריכים את העזרה שלנו. במצב כזה - הביצוע צריך להיות מושלם.
כשאנחנו פועלים בשילוב עם כוח קרקעי שנמצא בשעת קרב, עולה הסיכון מבחינתנו. אם נפגע עם פצצה שהיא לא קטנה, פצצה של טונה, במטרה לא נכונה או גרוע מכך, בכוחותינו, זה עלול להיגמר רע מאוד. ברגעים כאלה, יש אפס גמישות לטעויות והמון מעגלי בדיקה. אנחנו ממריאים שני מטוסים, בזוג, ועושים בקרה בינינו. אנחנו מבקשים אישור לכל חריגה ורק כשאני משוכנע במיליון אחוז - אני נותן אישור ירי לטייס.
ברגע שאני נוחת ויודע שעשיתי הכל כמו שצריך, יש תחושה של הקלה. במטוסים דו מושביים ישנם מסכים ואנחנו רואים הכל בזמן אמת. אם אנחנו מזהים בעיה אנחנו מזיזים את הצלב, כדי לא לפגוע. אצלנו לא צריך לחכות לקרקע כדי לבדוק".

"אנחנו לא עובדים כמו רובוטים. אנחנו רואים, חושבים ובודקים"
רס"ן (מיל') יוסי, טייס קרב בטייסת "הפטישים", על שיקול הדעת בעת קרב
"ממטוס הקרב, היכולת לראות אנשים כמעט לא קיימת. מהמסוקים, למשל, ניתן לראות את המתרחש למטה יותר בבהירות, ובכל זאת - גם בתא הטייס יש הרבה מקום לשיקול דעת. באחת הגיחות, שבמהלכה התבייתנו על פגיעה במטרה מסוימת, ראינו אנשים שלא היו מעורבים ולא הייתה לנו כל כוונה לפגוע בהם, אז פשוט ויתרנו על הפגיעה במטרה. בפעם אחרת, בגיחה הראשונה שביצענו, קיבלנו מטרה על תצלום אוויר יחסית בעייתי: צפוף, מורכב ושהיה בו קושי לפגוע במטרה ולא לפצוע בלתי מעורבים, ולכן גם שם לא תקפנו. אנחנו לא עובדים כמו רובוטים. אנחנו רואים, חושבים ובודקים.
באחת הפעמים תקפנו ארבעה משגרים. הפגיעה עצמה היא מטורפת: אני רואה בית או מבנה ותוך כמה שניות הוא נעלם. אחר-כך אני יכול גם לראות אם פגעתי במישהו. יש מזל"ט שמעביר את התמונה, ואנחנו מפענחים אם מה שנראה מהסרט זה המשגרים שהותקפו או משהו אחר. התהליך הזה הוא מאוד מסקרן.
אף פגיעה היא לא עניין של מה-בכך, וזה אף-פעם לא פשוט עובר לידך. לזרוק פצצה זה לא עניין שגרתי. אני תמיד רוצה לראות שביצעתי את המשימות כמו שצריך והתסכול במקרה של פספוס הוא עצום. באחד המקרים, תקפנו בשתיים בלילה ונשבה רוח חזקה שהשפיעה על הפצצות. ניסינו לשנות כיוון תקיפה, ניסינו שוב - ודבר לא הצליח. הכל בגלל הרוח שגרמה לפצצה לסטות מהמטרה המקורית שתכננו - המשגרים.
היה ברור לי שהמבצע הולך להיות גדול, גם לפי הדיבורים בחדשות הבנו שזה מתקרב. אני לא חושב שיש פחד, אבל יש מתח בריא בכל טיסה מבצעית. זה אף פעם לא מובן מאליו שהכל ילך כמו שתכננת".

"הודיעו לי שאחד הגדודים נתקל באש ושיש מחבל שיורה עליהם. אני זוכר את הלחץ המטורף שאחז בי למצוא את הצלף"
סגן טל, מפעיל וקמ"ן בטייסת המל"טים הראשונה, על לילות של מעקב אחרי מחבלים מבעד למסך
"במהלך הפעילות הקרקעית אנחנו היינו למעשה העיניים של הכוחות. כשכוח פעל בשטח, אנחנו סרקנו כמה מאות מטרים קדימה ווידאנו שלא מחכה שם משהו שיכול להפתיע אותם. הגענו למצב שאנחנו מדברים עם המג"ד או המ"פ בטלפון, בזמן אמת. טסנו בתנאי מזג אוויר שכמעט שום מטוס מאויש לא יכול היה לטוס בהם ולכן יכולנו תמיד לתת את הסיוע לכוחות בשטח, לדעת איזה איום מחכה להם שם בצורה מדויקת.
אחד הרגעים שנצרבו בזיכרוני הוא ליווי של כוח גולני. במהלך הפעילות הודיעו לנו שאחד הגדודים נתקל באש ושיש צלף שיורה עליו. אני זוכר את הלחץ המטורף שאחז בי למצוא את הצלף. במהלך החיפוש שמענו שהצלף ההוא הצליח לפגוע באחד הלוחמים והיינו חדורי מוטיבציה לפגוע בו.
במקרה אחר, זיהינו מחבל שדומה לחייל צה"ל. המצלמה שלנו אפשרה לנו לראות אותו בבירור. הוא לבש מעיל דובון ירוק, והסתובב עם מכשיר קשר ענק שנראה ממש כמו מ.ק. ראינו שאין לו קסדה ושהוא הולך חצי שפוף עם הנשק צמוד לחומה ועם מכנסיים שחורים, ולכן היה לנו ברור שזה לא חייל. ראינו אותו מניח מטען במרחק של מאה מטר מהכוחות יחד עם בובת דמה. מקרים כאלה מבהירים לי שאני חייב לעזור לחברים שנלחמים למטה".

"רגע אחד אתה ממריא מהבסיס והכל שקט ורגוע, ואחרי כמה דקות אתה פתאום מוצא את עצמך בעזה, בלב הבלגן"
רס"ן אבישי, טייס תובלה בטייסת "ציפורי המדבר", על פינוי הפצועים מלב הרצועה הבוערת
"ברגע שהתחילה הפעולה הקרקעית, הגבירו כוננות בטייסת. בלילה השני כבר הקפיצו אותי. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שבטח קרה משהו רע, אחרת - למה שיקפיצו לאוויר מסוקי חילוץ? בערב השני להקפצתי חילצתי בפעם הראשונה במבצע. אני זוכר פרק זמן של המתנה באוויר, שבו ניסיתי להבין מה קרה ואיפה, לדבר עם האנשים הרלוונטיים בקשר ולהמתין להכנה של הפצועים.
באירוע ההוא היו חמישה פצועים. ניסינו לוודא שהחבר'ה בשטח מוכנים לקבל את המסוק, ומהרגע הזה הגיחה הייתה די תכליתית: חבירה לכוח הקרקעי, העמסה מהירה של הפצועים כדי שנשהה  זמן מינימלי על הקרקע. אנחנו מנסים לנחות כמה שיותר קרוב לפצועים אבל מצד שני לשהות באזור עם הסיכון הנמוך ביותר למסוק ולצוות שמנחית אותו. דרך מערכת ראיית הלילה ראינו הבזקים של פיצוצים וארטילריה שבנתה את התמונה האמיתית של הלחימה.
בשבוע השני למבצע ביצעתי פינוי נוסף. הפעם, המצב היה מורכב יותר גם מבחינת מצב הפצוע וגם מבחינת מיקום המנחת. באותו רגע לא הרגשתי פחד, פשוט לא יכולתי להרשות את זה לעצמי.
במהלך הפינוי אני נדרך ורק רוצה לעשות את הדברים בצורה הכי מקצועית. הטיסה במסוק יוצרת מצבים משונים: רגע אחד אתה ממריא מהבסיס והכל שקט ורגוע, ואחרי דקות ספורות אתה פתאום מוצא את עצמך בעזה, בלב הבלגן. רגע אחר-כך אתה כבר שוב נוחת במרכז הארץ.
אני זוכר שנחתנו בבית-חולים בילינסון, בלב גוש דן, ופתאום ראיתי אנשים מסתכלים בעניין רב ובסקרנות מהמרפסות מסביב. הרגשתי שאני חי ממש במציאות מנוגדת. בעבורי, הפחד הוא לא חלק מהמשימה בזמן שהיא מתרחשת, אלא רק לפני ואחרי.
אחרי הגיחה, אני מהרהר במה שהתרחש, חוזר אל מה שראיתי ואיפה הייתי. אני תמיד מזכיר לעצמי שאנחנו לא במגרש משחקים שמשתעשעים בו, אלא בשדה קרב. אנחנו יודעים שיש להם מוטיבציה גבוהה לפגוע בכלים שלנו".

"בהפסקת האש האורות של עזה נדלקו פתאום, לאט-לאט. זה היה מראה יפהפה"
סרן עומר, טייס מסוקי אפאצ'י בטייסת "הצרעה", על עזה ממעוף הציפור
"כשטסים מעל עזה, מבינים שהמבצע הזה הרבה יותר גדול ממה שחשבת. אף פעם לא ראיתי פעילות כזאת: הרבה מאוד ארטילריה סביבי ופיצוצים של מטוסי קרב. כל כמה דקות נופלת פצצה. מדי פעם ראיתי את עזה מוחשכת לחלוטין, בלי חשמל. הסתכלתי מבעד לקוקפיט ולא ראיתי כלום. כשחגתי מעל עזה בשעות הראשונות של הפסקת האש, הכל נדלק פתאום, לאט לאט, וזה היה מראה יפהפה.
אני לא מפחד להשתמש במילה שליחות בהקשר של הפעילות שלנו. הרגשתי את זה בעיקר כשנכנסנו והבנו שאנחנו עוזרים לכוחות הקרקעיים. בפעילות כזאת צריך להפעיל הרבה מאוד שיקול דעת. היו מקרים של הפעלת אש קרוב מאוד לכוחותינו, והפחד מפגיעה בהם מלווה אותנו תמיד. בכל פעם שאני עולה לאוויר אני מרגיש סיפוק גדול מאוד, אבל בכל הנוגע לגאווה - אני לא בטוח".

"הצד השני ידע שצה"ל רחמן, ולכן הם התבצרו על גג המבנה. שיגרנו טיל נ"ט לידם, ואזרחים התחילו לברוח. אחר-כך קיבלנו הוראה לתקוף ב'ברד כבד'"
סגן שוכי, נווט קרב בטייסת "אבירי הזנב הכפול", על נוהל "הקש בגג"
"לאורך כל המבצע ההרגשה שלי הייתה מעולה. אני דרומי, באר-שבעי במקור, והרגשתי שאני מגן על הבית.
אני בחיים לא אשכח את 'מטס המנהרות', שבמהלכו תקפנו המון מנהרות. הוצאנו מטוסים לתקיפה ומאוד התרגשתי לטוס. זאת הרגשה נהדרת לדעת שכל הפצצות שחומשו גם התפוצצו בסופו של דבר. גם הגיחה הראשונה שלי הייתה מדהימה. נכנסנו מתחת לעננים והיינו חדורי אדרנלין. הרגשנו שאנחנו פשוט מגהצים את עזה בגיחה גברית לחלוטין, וזה גורם להרבה יותר אדרנלין מגיחת מודיעין רגילה. זאת באמת גיחה מטורפת.
בשגרה אני מדריך בבית הספר לטיסה (ביס"ט - נ"ס), ואחרי כמה ימים אמרתי לעצמי שאני חייב לדבר עם החניכים שלי. ישבתי וסיפרתי להם איך הכל התחיל, הראיתי להם סרט של התקיפה, דיברתי איתם על נוהל 'הקש בגג', שבאמצעותו הפצצנו בית שיש בו אמל"ח. הצד השני ידע שצה"ל רחמן, ולכן הם התבצרו על גג המבנה. שיגרנו טיל לידם, כדי לא לפגוע באזרחים שהתחילו אז לברוח ולצאת מהבנין. אחר-כך קיבלנו הוראה לתקוף".