צילום: ברית שליט

מפקד חטיבת הנח"ל, אל"ם מיקי אדלשטיין, בטוח שללוחמיו לא חסרות סיבות לגאווה, סבור שהשיעור החשוב ביותר מהמלחמה הוא שאף-16 לא יכול להכריע קרב, מודה שיחסי ציבור אינם הצד החזק של החטיבה הירקרקה ומתעקש, כי למרות הקשיים המבצעיים, הרוח היא שניצחה במלחמה האחרונה. במלאת חצי יובל להקמת החטיבה החלוצית הלוחמת, מדבר מפקדה על הקרבות שהיו, על ההיסטוריה הנבנית – ועל העתיד

את יום ההולדת ה-25 חוגגת הנח"ל כחטיבה לוחמת יותר מאי-פעם. חצי יובל אחרי שחוברה לה יחדיו, והטלאים הנחלאווים היו למסגרת לוחמת אחת, זוכה גם סיסמת החטיבה, "היתרון האנושי", לתוכן חדש, לאור המפגש עם מציאות הלחימה בשטחים. "הנח"ל היום היא קודם כל חטיבה לוחמת", מסביר המח"ט, אל"ם מיקי אדלשטיין, "עכשיו ירדנו משמונה חודשים ארוכים בצפון, סיימנו את האימון ופנינו לאיו"ש, חלק יורדים לעזה - איפה שנדרשים כוחות לוחמים, לשם אנחנו הולכים. כשאומרים היום נח"ל, אומרים לחימה, בפירוש".
בעשור האחרון, תחת מפקדים שצמחו ביחידות העילית של צה"ל (האלופים טל רוסו ויאיר גולן, תא"ל נועם תיבון, אל"ם רוני נומה ואל"ם אדלשטיין), הייתה הנח"ל לאחת החטיבות המזוהות יותר מכל עם המאבק בטרור בגזרת יהודה ושומרון. השטחים הפכו בשנים האחרונות למרחב המחיה הטבעי של החטיבה – כל-כך טבעי, שבמלחמת לבנון השנייה נדרשו יותר משבועיים עד שהעזו להעלות את אחרון גדודיה ללבנון ולנתק אותה מטבורה של הגדה.
"אני חושב שהשינוי המהותי ביותר בתקופתי הוא חלק מהשינוי שעובר על כל צה"ל", מסביר אדלשטיין (41), המפקד על החטיבה מזה שנה וחצי, "נכנסתי לתפקיד, הספקתי לראות שניים מהגדודים, וחמישה שבועות לאחר מכן פרצה המלחמה. לראשונה פעלנו כחטיבה, ולא במבצעים באיו"ש".
במשך כל ימי הלחימה בארץ הארזים פעלו שלושת גדודי החטיבה בדרום לבנון, תוך התמקדות בגזרה המזרחית, תחת פיקודה של אוגדה 162 ובסמוך לחטיבת השריון 401. במהלך הלחימה העיקשת איבדה החטיבה ארבעה מלוחמיה, ולאחריה זכתה בהוקרה ובהכרה, עת הוענקו לשניים מחיילי פלוגת החוד של גדוד 931 עיטור העוז ועיטור המופת ושבעה לוחמים אחרים קיבלו ציון לשבח על פעילותם. הקרב סביב נהר הסלוקי, שחתם את המלחמה, היה יותר מכל הקרבות, "הקרב של הירוקים".
"ההתעקשות לעמוד במשימה דווקא בקרב הזה, שמדברים עליו הרבה, היא מופת מבחינתי", אומר היום המח"ט, "גדוד 931 נלחם כמה שעות, חטף 40 פצועים והמשיך להילחם כל הזמן, וגדוד 932 המשיך את הלחימה, לאחר שפקדתי עליו להצטרף בכדי להכריע את המחבלים. ואת כל הדבר הזה הם עשו באור יום, בניגוד לכל מה שכתוב בתקשורת, ועמדו במשימה".
בתקשורת תהו בעיקר על נחיצותו של הקרב הזה.
"זה נכון. רק לפני שבוע גילה לי אחד הכתבים הצבאיים שעשר דקות לפני שהתחלנו את הקרב נחתם הסכם הפסקת האש. אבל זה לא משנה מבחינתי, זו בעיה של הגדולים למעלה. אני קיבלתי משימה, אני הלכתי לעשות אותה. אני חושב שבסופו של דבר, החטיבה עמדה בכל המשימות".
"עוד לפני המלחמה", ממשיך אדלשטיין, "הייתי שותף לדיון בחיל האוויר עם כמה מהמפקדים הבכירים הפורשים של החיל, שניהלו שיח על דמות הטייס של היום. ואז הם אמרו לי: 'תשמע, אנחנו ידענו מה זה לטוס ולראות אש נ"מ, לצלול פנימה לתוכה, כשפגזים עפים מסביבך, להפציץ - ואו שאתה יוצא או שלא, אנחנו פה כי אנחנו אלה שיצאנו'. ואז הם אמרו שהם לא יודעים אם הטייסים של היום יעשו את זה. אחד הדברים שאמרתי אחרי המלחמה, גם לרמטכ"ל הקודם, הוא שאם חששנו מהנכונות של הלוחמים, זו לא הבעיה שלנו. הרוח היא מה שניצח במלחמה, כי מקצועית לא היינו טובים. בסוף, בקרבות מול החיזבאללה, זו הרוח, זו הנחישות, הם אלה שסגרו את הפערים המקצועיים".

הייתי כל הזמן בפנים
בעבור מי שצמח ביחידות העילית של חיל האוויר, פיקד על דובדבן ועל 202 של האדומים וקינח בחטמ"ר בנימין החולש על רמאללה הנפיצה, היה הקרב בע'נדוריה לעוד משימה שמקבל לוחם ותיק. כשהופצצה האכזרית בה התנייד, נעזר אדלשטיין בטנק מרכבה 4, בצעד חריג שהיה כבר למור"ק חטיבתי, כדי לנסוע בין הכוחות בשטח .

צילום: ברית שליט

לבין גדר הגבול.
לימים נודע צוות הטנק כ"כוח בניה", על שמו של מפקדו, רס"ן בניה ריין ז"ל, שהיה אמור להתמנות למפקד פלוגה זמן קצר אחרי המלחמה. מפקד הטנק במקור היה אורי גרוסמן ז"ל, בנו של הסופר דויד גרוסמן, ואדלשטיין מספר ששוחח עימו, בין השאר, על ספרו הידוע של אביו "הזמן הצהוב", שקרא לפני שנים.
"הייתי כל הזמן בפנים, ראיתי פלזמה אולי פעמיים", הוא מגחך, "לפעמים בחוץ אתה רוצה לקבל פקודה, אז אתה מציץ בפלזמה. אבל אתה לא יכול לנהל התקפות ככה מהארץ, זה לא עובד".
עובדה שהיו מח"טים שעשו את זה.
"תראה, אני לא בדקתי אף אחד אחר, שכל אחד יבדוק את הציציות שלו, אבל גם בחפ"ק שלי בפנים היו פלזמות, לא רק בחוץ. היו פעמים שהייתי שמח להיות יותר קרוב לכוחות, והיו מקומות שתאמין לי, אם הייתי רוצה לדעת יותר טוב מה קורה, יכול להיות שהייתי צריך להיות מאחורה. אבל זה עניין של הרגשה. בסוף, בקרב עם 40 פצועים ששוכבים בתוך בית עם אינפוזיות, וזה אחרי שהעשרה הקשים פונו, כשאתה עובר פצוע-פצוע ומחזק אותו ועובר בין הלוחמים ששוכבים בשוחות - זה יותר חשוב לפעמים מכל דבר, גם אם אתה לא יודע בדיוק עכשיו מה קורה עם כל אחד".
עם אילו לקחים חטיבתיים יצאה הנח"ל מהמלחמה?
"אני חושב שצה"ל כולו קיבל במלחמה איזה שיעור, שלטעמי היה אפילו בעלות זולה באופן יחסי, לפיו בסופו של דבר כוחות היבשה, הם שמביאים את הניצחון התודעתי על האויב, ולא איזושהי הפצצה גדולה של מטוסים. הורידו את כל שכונת דאחיה בביירות – זה גרם לחיזבאללה לאבד את העשתונות? לא".
ואתה הרי איש חיל האוויר במקור, היית לוחם בשלדג, פיקדת על הכוחות המיוחדים של הזרוע.
"נכון, וזו תמיד הייתה התפיסה - שהאף-16 עושה את מה שהאף-16 צריך לעשות. אז הוא מסייע, והוא חשוב בפני עצמו, אבל את האויב מולו אנחנו מתמודדים היום, הוא לא מכריע".
בעוד חטיבות צעירות אחרות, כמו גבעתי וכפיר, נאבקות על כל שמיניסט וממלאות בקושי את המכסות, זוכה הנח"ל כבר כמה שנים לעדנה בבקו"ם וצועד בעקביות במקום השני ברשימת ההעדפות של בני הנוער, אחרי החטיבה החומה. אחוזי הגיוס לירוקים נעים בין 1.6 ל-2.3 מועמדים על כל מקום פנוי (תלוי בהיקף הגיוס), נתון שמשלים את המהפך התדמיתי שעברו הנחלאווים מאז הפרשיות שנקשרו בשמה סמוך להקמתה, לרבות חטיפת שמונת הלוחמים בשנת 82' וליל הגלשונים, בו נהרגו שישה מלוחמי החטיבה.
"חלק ניכר ממי שמתגייס אלינו הם 'אחים של', או בשיטת 'חבר מביא חבר'", מסביר אדלשטיין, "והיום יש לנו ממש אזורים שלמים בארץ שהם כולם נח"ל, כמו הרצליה ועומר".
ציינת שני יישובים מבוססים. מה מביא את בניהם דווקא לנח"ל?
"חברים, ויחס טוב ללוחמים. אם צריך לאמן אותם קשה, אז עושים את זה, אבל אנחנו גם יודעים שלכל לוחם יש את העולם המיוחד שלו, את הדברים שמניעים אותו, את הקשיים שלו, יש לו בית שלם מאחוריו. בתוך כל הכיתה אתה צריך לתת את הזרקור האישי לכל אחד ואחד. ולצד זה יש את הלחימה, והיום לוחם בפלס"ר נח"ל הוא כמו לוחם בפלס"ר גבעתי, גולני או צנחנים. אבל באמת, באוכלוסיות האיכותיות בצה"ל, על פי הנתונים, אנחנו עוברים את גולני ואפילו נותנים להם מאצלנו".
אבל נדמה שבזירה התקשורתית אתם מפגרים אחרי גולני. אתה חושב שאחרי המלחמה, לדוגמא, הלוחמים שלך זכו לקרדיט התקשורתי לו היו ראויים?
"אני חושב שהלוחמים בעיקר נפגעו מהעליהום כשיצאו החוצה, על אף שכל אחד מהם ידע כמה הוא ניסה והשתדל וסיכן את חייו פעמים רבות. אני חושב שהפגיעה הייתה לא רק של הנח"ל, של כולם, פגיעה ממה שעם ישראל אמר, שצה"ל לא סיפק את הביטחון, כאילו מישהו לא ניסה לעשות את הדברים טוב. הלוחמים לא צריכים לראות את זה כעלבון אישי, אבל טוב מאוד שהחברה אמרה לנו את זה. הם אמרו – אנחנו מאוד נעלבים מכם, כי אתם היחידים שיש לנו".
אבל כולם יודעים שגולני לחמו בבינת-ג'בל והצנחנים במארון א-ראס. מעטים יזהו את הסלוקי כקרב של הנח"ל.
"בוא נגיד את זה ככה – אנחנו פחות לוביסטים. לא תמצא איזה אקס מפקד מהנח"ל שרץ להתראיין בתקשורת בשביל החטיבה. נכון, זה לא תמיד טוב, כי הלוחמים למטה צריכים קצת את החיזוקים הללו, ובטח היום. אבל בסוף, הצניעות הזו מחד, ולהיות משימתיים מאידך, זה מה שמאפיין אותנו, ואלה הדברים שתפסו אותי עוד לפני שהייתי פה. לא מחפשים איזה שואו-אוף".

שלוש שנים לכולם
הצבא בהחלט סייע לחטיבת הנח"ל בעשר השנים האחרונות לבצע את המהפך הנדרש בתדמיתה. צעירותה הפכה מרועץ ליתרון ומתינוק שמתקשה לדרוך, הפך הנח"ל לנער שרירי, חי ובועט. צה"ל שיבץ את החטיבה בצמתי לחימה חשובים, וחייליה החלו ליצור את המור"קים שלהם בעצמם.
"בשמונה החודשים האחרונים היינו בצפון, בקו הכי ארוך שגדודי צה"ל היו בו בארבע השנים האחרונות", מגלה אל"ם אדלשטיין, "גם בזמן התקיפה הלא-מוצהרת של מדינת ישראל. אז בהתחלה, עצם העלייה לצפון הייתה אתגר, כי חלק מהגדודים לא היו שנה ומשהו בצפון, ובחרמון שנים לא היו גדודי חי"ר. אבל כשהייתה מתיחות מול סוריה, כולם היו מכווצים, חשבו שבכל רגע עומד לרדת עליהם מטר ארטילריה".
איך היית מגדיר את האתגרים שלכם לשנה שנפתחה?
"המשימה שלנו בשנה הקרובה זה קודם כל להיות מוכנים לפעולה באביב, בין אם זה בעזה ובין אם זה בחזית הצפונית. אנחנו מתכוננים במקביל, מתוך הנחת העבודה שבאביב קורה משהו. קבענו אפריל כיעד, ועכשיו אנחנו הולכים אחורה בתכנון הפעילות. האתגר הוא לא להיתפס לא מוכנים אם תיפתח מערכה, אבל אז אני רוצה להיות במקום המורכב ביותר והקשה ביותר".
אבל יותר משהנח"ל מזוהה עם יהודה ושומרון, אף יותר משמזוהה החטיבה עם הסלוגן ההומאני ששאלה, נח"ל – הרבה לפני שמישהו חשב על כומתה ירוקה – הוא קודם כל מסלול הגרעינים הוותיק, המאחד נערים החרדים לגורל החברה הפריפריאלית ומאפשר להם להתגייס לתקופת שירות מקוצרת בגדוד 50. בשנים האחרונות חתם הנח"ל את פרק ההתיישבות ההיסטורי שלו, והמיר את ההיאחזויות במשימות חברתיות אחרות, כמו חיזוק עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, והגברת המוטיבציה לשירות בצה"ל.
המסלול, שהיווה לאורך שנים פאר היצירה של החטיבה, עמד בסכנת ביטול כפועל יוצא של קיצור שירות החובה עליו המליצה ועדת בן-בסט לפני למעלה משנה וחצי. אבל מלחמה אחת, כמו גם לחצים רבים שהפעילה התנועה הקיבוצית וגורמים במשרד הביטחון, דחו את הגזירה עד לסערה הבאה.
"כרגע, פירוק מסלול הנח"ל לא עומד על הפרק", מרגיע גם אדלשטיין, "מה שרצו זה לא לפרק את המסלול, כמו לפזר את האוכלוסיות המיוחדות בצה"ל: שלא כל בני הגרעינים ישרתו בגדוד 50. אבל יש פה בעיה פרקטית. בעידן של מחלקות חד-מחזוריות בגדודי החי"ר, אתה לא יכול לקיים את זה. כרגע המדינה לא מתכוונת לעשות את זה, ובכל אופן לצה"ל אין מילה בעניין: הוא יכול להיות שבע-רצון יותר או פחות, זה לא משנה – הוא מקבל את העובדה שיש לו מסלול כזה".
ובאיזה צד אתה עומד בדיון על עתיד המסלול?
"אני ככלל חושב, שצריך לעשות שירות מלא ושהשירות הצבאי של כולם צריך להיות אחיד. מאידך, זהו המסלול היחידי שקצר מהשירות הצבאי הרגיל שהוא לתכלית ראויה בעיניי, ועל כן אני מוכן לקבלו. כל שאר המסלולים הייחודיים, שיש בהם משום תכלית לרמה האישית – אחד רוצה ללמוד את זה והאחר לומד משהו אחר – את זה אני לא מקבל. אין סיבה שבני"ש לא יעשה שלוש שנים. שילמד אחר כך, כמו שאתה תלך לאוניברסיטה. אם הוא היה הולך להיות בן-גרעין למען החברה, זה משהו אחר וזה בסדר. אבל למען עצמך? למען עצמך, קבעה מדינת ישראל שכל אזרח חייב לעשות שלוש שנים. נקודה. אני לא חושב שהיא צריכה לעשות הנחות".

כמו ביחידות העילית
אלא שגם אם נכון לשנה ה-25, מסלול הגרעינים לא עומד בסכנת פיזור, יוצרים הבני"גות כאב ראש לא קטן למח"ט המצדד בהם. מפקדי החטיבה לאורך השנים עמדו לא פעם בין הפטיש לסדן, כשנדרשו לייצר רזרבות לוחמים בעבור הגזרות שתפס גדוד 50, שנותר מדי 18 חודשים מצומצמי סד"כ, ביחס לגזרות השכנות מבית 931 ו-932.
"אם הייתי עושה איזה שינוי במסלול, שינוי שהייתי מסתפק בו מבחינת הצבא, זה ביצירת פרק צבאי רציף בן שנתיים של בני הגרעינים", אומר אדלשטיין, "ולא לחימה בת שנה וחצי בגדוד, שנה הפסקה לצורך המשימה ועוד חצי שנה בגדוד. זה לא נכון לטעמי לחלק את זה", הוא מבקר, אבל דואג מיד להוסיף: "ככלל, מדובר באוכלוסייה מאוד-מאוד איכותית, שמחויבת גם ביציאה לפיקוד. ריכוז האיכויות שיש בבני הגרעינים, בתור מי שמגיע מיחידות מיוחדות, משתווה לצרכים ביחידות העילית, עובדתית".
בחודש שעבר הוחלט במטה הכללי כי שניים ממפקדי החטיבות שפעלו בלבנון, מח"ט הנח"ל ועמיתו מח"ט גולני, אל"ם תמיר ידעי, ייצאו בקיץ הקרוב לשנת לימודים בארה"ב. אחרי למעלה מ-20 שנה בשדה הקרב, ייצא אדלשטיין לשנת הרגיעה הראשונה שלו, אחרי שגם לימודים במב"ל לא הצליח לשלב בשל עומס הלחימה.
אתה רואה את עצמך ממשיך להתקדם בצה"ל גם כשתחזור?
"כל עוד אני נהנה, אני אמשיך. אשתי תמיד אמרה לי שהיא מעדיפה שאני אחזור לנהל את בית-הספר ביישוב, שבנקודת הזמן הזו זה כבר יותר חשוב. אני לא פוסל את זה בהמשך".
אתה יכול להעריך איך תראה חטיבת הנח"ל בחגיגות היובל שלה?
"בטוח תעבור את גולני עד אז", הוא מחייך, "ותמשיך לתת מהטוב שבה ולהשפיע בחיוב על הצבא. זה הדבר המרכזי שאני מאחל לה, והיא בהחלט בדרך הנכונה".