סיכול הפיגוע בכרם שלום והדחתו של מג"ד שריון, החזירו לתודעה מונח טקטי ותיק: חתירה למגע. הפקודות והמורשת מחייבות, התוצאות מרשימות, וההוקרה למבצעים רבה - אבל בשטח, הציפייה לא תמיד מתיישבת עם שיקול הדעת. איך מלמדים חיילים להסתער? איזה מקום תופס החשש לאבד חיים? בידי מי הסמכות להכריז על הסתערות רבתי? וכיצד תהפוך החתירה למגע ללחם חוקם של הלוחמים?

כתיבת צמד המילים "חתירה למגע" בתיבת החיפוש של "גוגל" מעלה 2,990 תוצאות. הראשונות שבהן, הפופולריות מכולן, לאו דווקא עוסקות באמצעי הטקטי בו משתמשים לוחמים במטרה להסתער על האויב, לרתקו ולעצרו מכל פעילות חבלנית. הקישור הראשון בחיפוש של "גוגל", מעביר אותנו, מכל הדברים בעולם, דווקא לדף בערוץ "ynet יחסים". מתחת לקישור מופיע הטיזר לגולש: "בלי בלבולי מוח, טקטיקות מסובכות של מבטים ומשחקי אגו מטומטמים, פשוט ניגשתי אליה", מהדהדת הצהרת הכותב, "'חתירה למגע', בדיוק כמו שלימדו אותי בסיירת צנחנים".
מנוע החיפוש פורס לפנינו בהמשך דיווחי חדשות על הדחת מג"ד השריון "עשת", סא"ל יאיר ברנס, לאחר שזה לא חתר למגע במהלך הפיגוע בנחל עוז בחודש שעבר. גם קטע מבלוג מופיע שם, תחת הכותרת "צבא גרילה לישראל" ("לצבא הזה יש צבע אחיד ומנטרה אחת: חתירה למגע"). הקישור האחרון בדף התוצאות מוביל ל"אתר הגבורה", שמרכז את סיפוריהם של גיבורי ישראל לדורותיהם, ומהמלחמה האחרונה בפרט. "גדוד הבוקעים הראשון", נכתב שם, "הפגין בימי הלחימה מקצועיות, חתירה למגע, רעות ואומץ לב".
דומה ששלל התוצאות במורד הרשימה, מרמזות דבר מה אודות המשמעות הטעונה של שתי המילים הללו - "חתירה למגע", המככבות באחרונה בכותרות.

להקריב את עצמך
חתירה למגע, קובעת ההגדרה הצה"לית, מתבצעת כאשר כוח שנמצא ערוך ללחימה, במארב או בתנועה, מזהה אויב, מצמצם טווח ומסתער עליו. "בשורה התחתונה, אני נמצא
במצב שבו אני יכול לצפות, לראות או לשמוע את האויב, ואז אני צריך לפעול כנגדו", מסביר רס"ן ערן עמיר, מ"מ רע"ן כשירויות במקחצ"ר. "חתירה למגע היא בעצם ההפך מהתעלמות - תמיד אפשר למצוא סיבות להתעלם, אבל שמירת המגע, החתירה, מחייבות מכורח העיקרון לפיו צריך לשמר מגע עם האויב בכל דרך ובכל מצב".
סמל עידו, לוחם בפלס"ר גבעתי, בטוח כי מדובר ב"ערך ראשון במעלה בכל הקשור לניהול קרב. בסופו של דבר", הוא מסביר, "היתרון הוא למי שיבוא נחוש, והעיקר הוא להראות לאויב שאנחנו נחושים". חשיבות הנושא, מבהיר רס"ן עמיר, מוסברת היטב לכל לוחם. "אם אני מעלים עין מחוליה", הוא קובע, "זה יכול לגרום לנזק בלתי נסבל, לפגיעה חמורה באבטחת כוחותינו ובגזרה עליה הם אמונים".
כאשר נשאל רס"ן ואחיד אל-הוזייל, סמג"ד הגדס"ר הבדואי שערנותו הצילה את חיי חייליו בפיגוע מכוניות התופת בכרם שלום בערב פסח האחרון, מהי חתירה למגע, הוא מגיב בהחלטיות, במילה אחת: "הקרבה". "אתה מקריב את הכל, הוא מסביר, "אתה מקריב את עצמך, בשביל למנוע את האירוע, בשביל להציל אחרים".
פרופ' משה ישראלאשוילי, פסיכולוג המרצה בבית-הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, שהשתחרר מצה"ל בדרגת רס"ן, לאחר שירות במרכז מדעי ההתנהגות, מסביר ש"המהות של הסיטואציה הקרבית היא מהות שדורשת מהבן-אדם להגיב בצורה הכי הישרדותית, דהיינו להתגונן. האינסטינקט הטבעי הוא להגן על עצמך", הוא מבאר, "ולכן החתירה למגע, ההסתערות, בעצם מנוגדת לפעמים לטבע האנושי.
"הלוחם יוצא לקרב לאחר תרגולת מסוימת", ממשיך פרופ' ישראלאשוילי, "ומה זה בעצם פזצט"א? העניין הוא להרגיל את האדם לאיזה סט של פעולות די מכניות, שכאשר הן נעשות אנחנו מאמינים כי בסופו של דבר, הסיכויים לשרוד ולנצח גבוהים יותר". הדבר דומה, הוא ממשיל, לנהג מנוסה שמגיב אינסטינקטיבית על מנת למנוע תאונה. "אחר-כך הוא יעצור בשולי הדרך ויגיד לעצמו 'זה מה שהציל אותי'. זה לא אומר שאם הלוחם יבצע פזצט"א בהדרגתיות, יעצור שלב-שלב וישאל את עצמו אם זה מוצדק בעצם לזחול, זה יעבוד. וזאת אחת השיטות לגרום לאדם לחתור".
שיטה נוספת, שתפקידה לגרום ללוחם לחתור למגע, היא עידודו לסכל כמה שיותר אירועים, תוך פגיעה בכמה שיותר מחבלים. הפיכת המלאכה הזו לעניין כמותי, אינה חדשה. "זאת לא צריכה להיות המוטיבציה שלך", מסביר סמל עידו, "אבל זה גם לא משהו שצריך להרגיש רע איתו. המטרה היא לעצור מחבלים, ואם הרגת אז הרגת. יש גם עידוד מהמפקדים", הוא אומר, "לא צ'ופרים פיזיים, אבל אם מישהו מתבכיין לפני יציאה לפעילות, אומרים לו: 'מתבכיין, מתבכיין, אבל בסוף ייצא לך להוריד מחבל'".
"חיילים צעירים הרבה מאוד פעמים ששים אלי קרב", מסביר פרופ' ישראלאשוילי, "ששים למגע, ששים להרגיש את יכולותיהם, ששים לממש את מה שלמדו והוכשרו. לכן לא אחת רואים שהם ממש מחפשים את זה. מובן שלרוב אחרי הקרב הראשון, ובמיוחד אחרי אבדות, הם מבינים גם את הצד השני של שדה הקרב".

לחקות את המפקד
דרך נוספת להתגבר על הניגוד בין אינסטינקט ההתגוננות הבסיסי ובין החתירה למגע, היא כמובן באמצעות התכלית. "למה שחייל יסכים ללמוד ולתרגל לעשות את הדברים האלה?" שואל פרופ' ישראלאשוילי, "אם אדם יודע בשביל מה הוא נלחם, הוא עושה את ה'איך'. ניטשה כבר אמר את זה: אם תיתן לאדם בשביל מה לחיות, הוא ימצא את ה'איך'. ולכן השאלה היא האם נותנים להם מספיק סיבות בשביל לרצות לחתור למגע".
איך בכלל מסבירים לחיילים את החשיבות שבמגע בלחימה?
"כשאתה מבצע את הדברים כמפקד, כשרואים אותך חותר למגע, זה החינוך האמיתי", קובע רס"ן אל-הוזייל, "כשתרוץ לפני כולם ותמנע את האירוע - והם יראו את זה".
"הדוגמה האישית חשובה מאוד", מסכים רס"ן עמיר, "כי בסוף, לוחם לומד לחקות את המפקד שלו. מפקדים צריכים לדעת שבשנייה בה קיבלו לידיהם לוחמים, הם עולים על במה ונשארים עליה עד לסיום תפקידם. כל מה שהם אומרים ועושים מהווה דוגמה, ואם מעלימים עין כשלא מתאים להיתקל עכשיו, או בוחרים להתערב כשכוח אחר נמצא בסכנה וזקוק לעזרה, או רצים לטפל בפצועים ולעשות משימות אחרות ש'עדיפות' על להמשיך בקרב - כל זה נשאר. צריך לזכור שהחתירה למגע היא חובה המוטלת בקביעות על כל מפקד טקטי, על כל לוחם, גם אם לא פקדו עליו במפורש באותו הרגע לעשות כך. זה האמצעי ההכרחי והראשון שנדרש על מנת לקיים חופש פעולה ואבטחה".
פעילות בקרב אינה זרה לסגן תום (השם המלא שמור במערכת), מפקד מחלקה צעיר בעזה. אך בעבורו, אחד הקרבות נבדל מהשאר. אחרי אותו קרב, הוא הודח מתפקידו בגין אי-חתירה למגע. "היינו במארב והגיעו מחבלים", הוא משחזר, "פתחנו עליהם באש והם ברחו. בשורה התחתונה, הייתי אמור לחתור למגע ולא עשיתי את זה, כי הבנתי שאם אני רודף אחריהם, אני נכנס לשטח ההשמדה שלהם ולא רציתי להיכנס לשם. כשאמרתי שכן אעשה את זה, זה כבר היה מאוחר מדי".
מה היה קורה לו היית נכנס לשטח שלהם?
"הייתי מגיע למקום חדש, בלי לדעת מה יש שם", הוא אומר בפשטות. "עכשיו הייתי עושה את זה אחרת", הוא מגלה, "הייתי מתקדם אליהם".
למה? מה השתנה, בעצם?
"כי חובה לחתור למגע. כי השאלה לא אמורה להיות 'מה', אלא 'איך': ה'מה' ברור לגמרי, כי יש בצבא ערך עליון והוא חתירה למגע. אם אתה לא מבצע אותו, הנזק של אי-החתירה יכול להיות הרבה יותר גרוע מהאפשרות שייפגעו לנו חיילים. אין זמן לחשוש, להסתכל ימינה ושמאלה, לחשוב. צריכה להיות כאן פעולה אינסטינקטיבית. לכן שיקול הדעת שלי לא אמור להיות מה לעשות, אלא איך לעשות את זה. הסתערות זאת טכניקה, וזה מה שנתון לשיפוט שלי בתור מ"מ: האם להתקדם אליהם עם הכוח שלי, לדוגמה, או לקחת את הכיתה השנייה ולאגף מימין".
אז מדוע לא עשית את זה?
"אני לא יודע. זה היה מכלול של הרבה דברים, בעיקר של חוסר ודאות. עד שקיבלתי את ההחלטה לעשות משהו, עד שגיבשתי את תמונת המצב, הותקלתי גם עם הכיתה השנייה, וכל זה בבת אחת, עם פצמ"רים שנופלים עלינו. ההחלטה הייתה שגויה, זאת הייתה טעות ואני מצטער עליה. אם היו נותנים לי את הסיטואציה עכשיו, הייתי מתקדם באש. למדתי מהאירוע, ואם יהיה לי אירוע אחר בסגנון, זה יסתיים אחרת לחלוטין".
סגן תום מדגיש שמדובר בשיקול לא נכון - בשום פנים ואופן לא בתחושת פחד. "הסברתי למפקדים שזה שלא קמנו להסתער, זה לא בגלל פחד או בגלל שיש לי אישה בבית - זה בפירוש לא מה שחשבתי עליו. פשוט חשבתי שמקצועית, לא נכון להסתער".
והיום?
"אני חושב שלא ייתכן שהחתירה למגע תגרום נזק גדול יותר. כולם אומרים לי: 'בסדר, הודחת, אבל חזרת בחיים'. זה נכון, אני מודה על זה, אבל זה לא מנחם. המטרה היא לפגוע בחמושים, לא להחזיר את החיילים בשלום".

לא בכל מחיר
במהלך שיחת הטלפון עם תום המ"מ, לפתע נשמע קול נשי מעברו השני של הקו. רומי, אשתו, מציגה את עצמה ומבקשת את רשות הדיבור. "התחושה שלי היא שאם אין הרוגים משלנו, המבצע לא יצא כמו שצריך", היא אומרת: "לא מזמן קראתי על מ"פ שנהרגו לו שלושה חיילים בחתירה למגע, אבל המבצע הוגדר כמוצלח. תום אומר שאני לא נמצאת בצבא כדי לדעת איך זה הולך, וברור לי שאני מדברת מדאגה ושאולי אני לא מבינה בזה מספיק, ובכל זאת - הוא מ"מ וברגע שנותנים לו לפקד על חיילים, נותנים לו אחריות, וצריכים גם לתת לו את היכולת לשקול מתי נכון להסתער ומתי לא. דיברתי עם קצינים בכירים שהודו שנכון, יש את הערך הזה ואי-אפשר לפספס אותו, וחייבים וצריכים לחתור למגע, אבל לא בכל מחיר".
סגן תום אמנם הודח מתפקידו, אבל נשאר בשורות צה"ל. בקרוב הוא יעבור לפקד בבסיס האימונים החטיבתי, "להתבשל שם", לדבריו. "עשיתי טעות ואני משלם עליה", הוא אומר, "יש בא"ח ויש אזור לחימה", הוא מסביר, "ובאזור לחימה אין זמן לטעויות".
ב-19 באפריל, מסוף כרם שלום היה אזור שכזה. בשעת בוקר מוקדמת, בחסות הערפל, החדירו מחבלים שתי מכוניות תופת למסוף ופוצצו אותן. לאחר מכן, יצאו מחבלים מרכב שלישי, פתחו באש לעבר החיילים וניסו לחדור לצדו הישראלי של המסוף. במקום התפתחו חילופי אש ופצצות מרגמה נורו לעבר הכוח. בצה"ל העריכו שכוונת המחבלים הייתה לבצע מסע הרג במסוף, ואף לחטוף חיילים.
"זיהינו רכב משוריין", משחזר רס"ן אל-הוזייל, סמג"ד גדוד הסיור המדברי שהיה אחראי על האזור. "התחלנו לרדוף אחריו, לנסות לעצור אותו ולא לתת לו לעבור. ניסינו לעלות מולו בקשר ולא הצלחנו, וכשהג'יפ הצבאי היה במרחק של 30-40 מטרים, הכרזתי עליו כרכב תופת, וביקשתי מחייליי להיכנס לתוך כלי הרכב שלהם. אז היה פיצוץ עז, במרחק של שמונה מטרים מאיתנו".
במקרה הזה, שהסתיים ב-13 חיילים פצועים וללא הרוגים - מחיר נמוך יחסית לפיגוע המתוכנן בדקדקנות - פעולתו של הסמג"ד והחלטתו המהירה, הובילו להוקרתו בצבא ובכלי התקשורת. "מבחינתי", הוא מסביר, "זאת הצלת חיים. יכולתי באותה מידה לקחת את החיילים ולהסתער על הרכב, יכולתי להתעלם ממנו כי הוא נראה כמו רכב ישראלי, ואז החיילים היו נהרגים. אתה צריך לחשוב מה אתה עושה כמפקד, ומהן התוצאות וההשלכות של המעשים שלך. אבל זה תלוי בנסיבות של האירוע: יש מקרים שאין לך מה לחשוב, אתה צריך לבצע. אבל יש גם הרבה מקום לשיקול דעת".

לחתור לסיבה
השאלה שמעלים המקרים הללו, היא האם מדובר במקרה של צל"ש או טר"ש, או ששיקול הדעת מצדו של המפקד בשדה הקרב הוא אכן לגיטימי. בתקופה האחרונה הודחו בעזה בלבד, שני קציני גולני, שני קציני גבעתי ומג"ד שריון, בגין אי-חתירה למגע. האזכור המתמיד של ההדחות בעיתונים, ובמיוחד זו של מג"ד 9 ("עשת") שגם ביקש מצדו לסיים את התפקיד, היוו צעדים יוצאי דופן. רק לשם השוואה, ההדחה האחרונה של מג"ד בנסיבות דומות, אירעה לפני שש שנים.
האם הפרשיות האלו עלולות להפעיל לחץ על המפקדים ולהשפיע על שיקול הדעת שלהם, שבמקום להחליט מה צריך לעשות ברגע הנתון בהתחשב בנסיבות, עשויים לפעול לפי 'מה יגידו'?
פרופ' ישראלאשוילי: "בוודאי שזה יכול לקרות, השאלה היא האם הדרגים הגבוהים פנו בכל אחד ממקרי ההדחה הללו לסגל הפיקוד הזוטר, והבהירו את שיקול דעתם בנוגע להחלטת ההדחה, האם הם הסבירו מה גרם להם להבין שמדובר כאן באירוע שאי-אפשר לעבור עליו לסדר היום.
"אני מאמין שלא ידיחו קצינים נוספים, אלא במקרים קיצוניים, ובכל מקרה ברור שלא תמיד צריך לחתור למגע. אם בחור הולך למסיבה ומטריד אותו איזה בריון, אז הוא צריך לחתור למגע - אבל אם זה אחד שיפרק אותו תוך רגע, זה הרי לא הגיוני. בן-אדם צריך להפעיל שיקול דעת, מעוגן במציאות שבה הוא נמצא. לפעמים לא לחתור זו ההתמודדות הנכונה. אם אתה מג"ד וברור לך שאין סיכוי לנצח כשתחתור, אין לזה סיבה.
"אני לא חושב שהלחץ נועד כדי למנוע היסוס", ממשיך פרופ' ישראלאשוילי, "אלא כדי להעביר איזשהו מסר, שבמהותו הוא אולי לקח שעלה מתוך מלחמת לבנון השנייה. אנחנו יודעים שהיו כל מיני אמירות לגבי מפקדים שנשארו מאחור, שניסו להגן על עצמם על חשבון תפקוד צבאי. אני מניח שהמסר הזה בא בעתו, אבל אם הייתי היועץ הסודי של הצבא, הייתי מציע להגיד: 'חתירה למגע, כי...' - כי זו מהות הניצחון, כי זה הכוח האמיתי שלנו, כי אנחנו יודעים למה אנחנו עושים את זה. כל מיני סיבות שיעזרו לאדם לסגור את המעגל הזה, שיעזרו למפקדים לעמוד מול החיילים שלהם ולהבין למה הם בכלל נמצאים פה".