צילום: ענת ברקאי

כשצוותי הרפואה מעוכבים במחסום והציוד הרפואי לא תמיד בנמצא, נאלצים התושבים הפלסטינים ברמאללה והסביבה להסתייע בשירותי הרפואה הישראלים. נפגעי תאונות דרכים, תינוקות פצועים שמונחים בפתח מוצבים ולפעמים אף מחבלים - עם כל אלו נדרשים להתמודד מדי יום גורמי הרפואה של חטמ"ר בנימין ויישובי הסביבה."בלעדינו לא יהיה מי שידאג לפלסטינים", הם יודעים, "אבל לא נכחיש שאין רגשות מעורבים"

נהג האמבולנס נע בחוסר נוחות במושבו. הדרך המתפתלת בין הרי יהודה ושומרון אינה קלה לתמרון, והעיקולים הופכים חדים יותר ככל שמתקדמים לאורכו של כביש 60. הוא מגניב מבט חטוף במראה הקדמית ונאנח: שלוש מוניות צהובות עם כיתוב שחור בערבית דבוקות לאחוריו. "אם אני אבלום בסיבוב הבא, הלך על כולנו", לוחש הנהג. הקו הלבן הרצוף הופך אט-אט למקווקו, ובן רגע שלוש נקודות צהובות חולפות על פני השמשה ונעלמות בעיקול. נהג האמבולנס מתרווח במושבו ושומט את ראשו בכבדות על המשענת. "הפעם זה נגמר בטוב", הוא מסנן. אבל אז נשמעות שלוש צפירות חזקות מעבר להר והנהג נדרך. בשול הכביש השמאלי עומדת משאית לבנה, עשן לבן אופף את גלגליה. דלת הנהג נפתחת ואדם צנום קופץ במהירות. "תלמדו כבר לנסוע!" צורח נהג האמבולנס וקולו מהדהד בוואדי, "אחר-כך מי מטפל בכם כשהרכב מתהפך, מי?"
זעקות השבר של הנהג מבטאות בצורה הטובה ביותר את הבעיה החמורה עמה מנסים להתמודד בחטיבה המרחבית בנימין בשנים האחרונות. רק ברבעון הראשון של השנה נרשמו בגזרת החטיבה 150 תאונות דרכים, כמעט שתי תאונות ביום בממוצע. אולם הנתון הבולט יותר הוא דווקא זה המצביע על כך שרוב התאונות נגרם על-ידי פלסטינים ומטופלות על-ידי מערך הרפואה הצה"לי של החטמ"ר וכוחות מד"א של יישובי מטה בנימין.
"הבעיה היותר גדולה היא שהנתון מתייחס רק לתאונות המדווחות", מסביר עידו מאושר, איש מחלקת הביטחון של מטה בנימין, האחראי על מערך הרפואה, "אני משער שהמספרים גדולים בהרבה, אבל אנחנו יכולים לטפל רק באלו שמתרחשות לאורך ציר 60. רק על דבר אחד אני יכול להעיד בביטחון: תאונות דרכים הנגרמות על-ידי פלסטינים הן קטלניות יותר וגובות יותר הרוגים ופצועים קשים".  

בין אבנים לאמבולנסים

חטמ"ר בנימין אמון על הגזרה הגדולה ביותר באיו"ש. תחת ידיהם של צה"ל ומערך הרפואה ביישובי בנימין, מטופלים למעלה מ-80 אלף יהודים הפזורים ב-54 יישובים וכ-400 אלף פלסטינים, מתוכם 160 אלף המרוכזים בעיר הערבית הגדולה ביותר בחטמ"ר, רמאללה.
בשנת 6002 שיעור הפלסטינים היה הגבוה ביותר מבין נפגעי תאונות הדרכים המטופלים על-ידי צה"ל ומד"א, ועמד על 42 אחוזים. בשנה שעברה, לאור עבודות תשתית נרחבות, לרבות סלילת כבישים, ירד שיעורם של הפלסטינים המעורבים בתאונות דרכים ל-37 אחוזים. אולם הירידה הניכרת אינה מעודדת את גורמי הרפואה לקראת בואו של הקיץ. "בחורף עוד נזהרים יחסית בכבישים בגלל השלג והגשם", מסבירה קצינת הרפואה של חטמ"ר בנימין, סרן סיון ביטון, "אבל בקיץ הם מאבדים שליטה ומשתוללים בכבישים ואנחנו נאלצים לשאת בתוצאות".
מאז עלה מספרן של תאונות הדרכים, עובד מערך הרפואה של החטמ"ר שעות נוספות. סרן ביטון נדרשת מדי יום לתמרן בין כיסוי רפואי לגדודים הפועלים בגזרה ולאירועי בט"ש, כגון זריקות אבנים לעבר תושבים, לבין טיפול בנפגעי התאונות ופינויים לבתי-החולים. "יש פה מורכבות רפואית שלא קיימת בשום גזרה אחרת", מעיד גם עידו מאושר, "אנחנו נמצאים במרחק נסיעה של למעלה מ-50 דקות מבתי-חולים, לא ניתן לנסוע בכל ציר מחשש לאירועי ירי ואנחנו מתמודדים עם כמות בלתי נגמרת של תאונות דרכים. אחרי שנקראנו לשלוש תאונות שהתרחשו בו-זמנית, הבינו במועצת בנימין שחייבים להרים מערך רפואי גדול, כזה שמסוגל לתת מענה לכל אירוע 24 שעות ביממה. החכרנו אמבולנסים ממד"א וציידנו אותם בכלים משלנו ובדלק שממומן מחשבוננו בלבד".
היום כולל המערך למעלה מ-250 מתנדבים, נוסף לצוותי הכוננות התמידיים, ו-20 אמבולנסים המעניקים שירות רפואי לכל פצוע בתחומי החטמ"ר, החל בחיילי צה"ל, שב"כ ומשטרה, וכלה בספקים המעבירים סחורה מיישוב ליישוב. גם כשמאושר משבח את מתנדביו, לא ניתן להבין את גודל ההקרבה, עד שמבין שורות הכיסאות מבצבצת עגלת תינוק. "יש פה נשים שביום הן גננות ובלילה חובשות מסורות", מתגאה ביטון, "אימהות וסבתות שנותנות מעצמן בדיוק כמונו, אם לא יותר, בזכות ההבנה שבלעדינו לא יהיה מי שידאג לשלום האוכלוסייה, וזה כולל גם את הפלסטינים", היא מדגישה. 

דרוש: חדר מיון

ארבעה בתי-חולים יש היום ברמאללה, מתוכם שניים חדשים שנבנו אך באחרונה מתרומות סעודיות. פרט לאלו פועל ה"סהר האדום", ארגון שזהה בתפקידו למד"א ואמון על הענקת טיפול ראשוני לתושבי הגדה הפלסטינים. על-פני השטח נראה כי התשתית הרפואית הפלסטינית מבוססת יותר מזו הישראלית, אולם במציאות שונים פני הדברים. המענה הרפואי הזמין שהעניקו צה"ל ומערך הרפואה של מטה בנימין לתאונות הדרכים, נתן לגיטימציה לפלסטינים לפנות לבסיסים הפזורים בגזרה ולבקש סיוע רפואי.
"יש לנו שני מוקדים - מוצב חלמיש ומחסום נעלין - שהפכו לחדרי מיון קדמיים", מבהירה סרן ביטון, "ומה זה אומר? זה מקום שהפלסטינים יודעים שמובטח להם בו טיפול רפואי. בפועל, הם מניחים את הפצוע בכניסה לבסיס וצורחים, אנחנו יוצאים אליהם, מטפלים בו וקוראים לסהר האדום שיפנה אותו לבית-חולים".
מי שחווים את התופעה על בשרם הם החובשים הפזורים בתאג"דים. "לפני חודשיים הגיעה אלינו למוצב ילדה בת חמש, מדממת כולה", משחזר סמ"ר ברק חדד, חובש בתאג"ד 932 המוצב בחלמיש, "ניסינו לעצור את הדימום אבל זיהינו שיש לה פגיעת ראש. בפגיעות חמורות, כמו ראש או בטן, גם אנחנו לא סומכים על הסהר האדום שיטפל בהם, אז פינינו אותה לבית-חולים בישראל. באירוע אחר הגיע אלינו פלסטיני בן 60 שסבל מכאבים בחזה. הוא בכה וביקש להתפנות לישראל, אבל לא יכולנו לעזור לו. חיכינו איתו כמעט שעה וחצי עד שהסהר האדום הגיע והאיש פונה לרמאללה".
סרן ביטון מעידה שלרוב המקרים אף קשים והזויים יותר. "באחד מהימים עצרה מונית בכניסה לש"ג חלמיש ונזרק ממנה בחור עם כף יד קטועה שלא הפסיק להיאנח מכאבים", היא נזכרת. "הש"ג, שכבר מכיר את העסק, קרא לתאג"ד. החובשים שהגיעו שמו לו חוסם עורקים, נתנו לו מורפיום וקראו לסהר האדום. אחרי זמן מה הגיע האמבולנס והם פינו אותו לבית-חולים ברמאללה, אבל בלי כף היד. איפה כף היד, את שואלת? הגיעה עם מונית אחרת אחרי כמה דקות, בתוך קערה עם קרח. במשך שעה רדפנו אחרי האמבולנס שלהם רק כדי להגיע בזמן עם היד, כדי שהבחור לא יישאר מחוסר חלק כל החיים".
הרי יש לפלסטינים שירותים רפואיים לא רעים משלהם, מדוע הם ממשיכים להיעזר בכם?
"ה'סהר האדום' הוא לא הכי מקצועי שיש", קובעת סרן ביטון, "הוא לא יודע להתעסק עם הציוד שהוא מקבל - הנה, רק עכשיו הם קיבלו אמבולנסים חדשים, אבל הם לא יודעים להפעיל אותם. לא מזמן הם נקראו לטפל בפצוע מחוסר הכרה וקבעו לו מוות. הם לא היו פרמדיקים או רופאים, אלא חובשים והם פשוט לא ידעו איך לטפל בו", היא מסבירה.
זה לא מייאש?
"יש מקרים שבהם אני שואלת את עצמי בדיעבד 'איך את לא חוטפת תסכול ומרימה ידיים?'" מודה ביטון. "לפני זמן מה, לדוגמה, עברתי בש"ג והגיע אלינו פצוע מרוסק לגמרי ממנת-יתר. הוא היה מעולף לחלוטין, טיפלנו בו והזעקנו את ה'סהר האדום'. אבל חיכינו 04 דקות עד שהם הגיעו, וזה המון זמן - היינו יכולים לפנות אותו בעצמנו. ולמה זה קורה? כי הפלסטינים אומרים שאין להם אמבולנסים, למרות שאנחנו יודעים בוודאות שיש להם, וזה בעייתי, כי בסופו של דבר יש בחור שצריך לקבל טיפול".
אתה כועס?
"בטח שזה מקומם אותי. אני מגייס תרומות, ויודע בדיוק לאן מיועד כל דולר שאני מוציא. הם מקבלים פי ארבעה יותר תרומות, מהאיחוד האירופי ומארגונים שונים, רק שהכסף שלהם מתאדה. כמעט כל רכב שלישי שלהם הוא אמבולנס, אבל הם ריקים מציוד".
"יש מעין הסכמה שבשתיקה בינינו לבינם", מחדדת ביטון, "יש מקרים בודדים ש'הסהר האדום' מגיע לפנינו לאירוע, וכשאנחנו מגיעים הם זזים הצדה. הם מבינים שהמערכת שלנו עובדת ומשומנת היטב, ולכן לא רק שהם מביאים אלינו פצועים, הם גם מעדיפים שגורם שלנו יטפל".
אז איך שוברים את המעגל? איך מחזירים את אחריות הטיפול אליהם?
"לא שוברים, זה פשוט לא יקרה. אנחנו מטפלים בהם טוב, וטוב מאוד אפילו. מהסיבה הזו בדיוק הם ימשיכו להגיע לחלמיש ולנעלין כי הם יודעים ששם הם יקבלו טיפול ללא הבדל. אנחנו לא יכולים לתת לאישה בהיריון לחכות, ולא נשאיר זקן לכאוב. הם סומכים עלינו באמת. הבעיה מתחילה כשאנחנו לא מצליחים להציל אותם". 

מטפלים כמו רובוטים

כשסיון ביטון שירתה כחובשת, נמצאה יום אחד בשערי הבסיס ילדה קטנה בת שלוש שנפלה מטרקטור. חרף מאמצי החובשים להצילה, נאלצו הרופאים לקבוע את מותה. המשפחה סירבה לשוחח עם החובשים, ורק סבתה של המנוחה הגיעה לאחר האירוע כדי לומר תודה. "זאת הייתה הרגשה טובה", נזכרת ביטון, "כי סוף-סוף הרגשתי שמישהו באמת מאמין שעשינו את הכי טוב שיכולנו. כשאנחנו מטפלים בהם ומצילים אותם - הכל טוב ויפה ולפעמים אפילו מנשקים לנו את הידיים. אבל זה נעלם מהר מאוד. בפעם הבאה שתטפל במישהו מהצד השני, אתה עדיין תראה את אותה עוינות בעיניים".
יש צורך להסביר לחובשים שצריך להעניק למטופלים פלסטינים יחס שווה?
"חובשים מתחנכים בצה"ל שפרט ללבטים רפואיים, לא צריכות להיות להם שום דילמות בטיפול בפצוע. יש לי חובשים שקשה להם עם העובדה שהם מטפלים עם הצד שממנו מגיע האויב, גם אם הוא לא חמוש, אבל הם לא נותנים לזה להשפיע על העבודה שלהם. כשאת רואה אותם בשטח הם עובדים כמו רובוטים, עושים בדיוק את מה שהם למדו ועל הצד הטוב ביותר. כשאת באמת רוצה להציל מישהו זה לא משנה אם יש לו סהר, צלב או מגן-דוד על הצוואר. רק אחר-כך הם מעכלים את מה שהיה", היא מדגישה.
"אני רוצה לחשוב שאין שוני ביחס ובגישה למטופל, אבל אני לא יכול להכחיש שאין רגשות מעורבים", מחזק סמל שקד כהן, חובש בתאג"ד 932. "בהתחלה זה יותר קשה, אבל עם הזמן אתה לא חושב באירוע אם המטופל הוא פלסטיני או יהודי, אלא אם הוא פצוע קשה או קל. לפי הסדר הזה אתה גם מטפל, גם אם זה אומר שהפלסטיני יקבל את הטיפול לפני היהודי".
סמ"ר חדד מודה שגם כך הוא היה פועל, אולם במקרים שמדובר במחבלים, הקושי גדול יותר. "אם זה פלסטיני שעל לא עוול בכפו התהפך עם האוטו, אין לך שום בעיה לבוא ולטפל בו", הוא מדגים, "אבל אם זה מחבל שהיה בדרכו לפיגוע ומשהו השתבש בדרך והוא נפגע, זה כבר אחרת. כשאתה מציל אותו אתה לא יכול שלא לחשוב שבעוד שבועיים אולי הוא יהיה זה שינסה לעשות פיגוע בירושלים".
אם לחיילי צה"ל קשה להתמודד עם מתן הטיפול, יש לשער שלתושבי היישובים במטה בנימין הסובלים מהתנכלויות, יהיה קשה אף יותר. "לפני מספר שבועות השליכו שני מחבלים בקבוקי תבערה לעבר כוח צה"ל", משחזר מאושר, "אחד מהם נורה על-ידי חייל בחזה, ולמקום הוזנק אמבולנס של שילה. החובשים עשו הכל כדי להצילו, אבל בסוף הוא מת. כביכול, אין להם שום אינטרס לרצות שהבן-אדם הזה יחיה, אבל גם הם מבינים שיש ערך למחבל חי - ניתן לתחקר אותו".
"לטפל בפלסטינים זה לא קל בכלל", מסכמת ביטון, "אני כועסת שהם לוקחים אותנו כמובן מאליו, כאנשי מקצוע שתמיד יהיו פה ויעזרו להם. אנחנו לא מקבלים את התגובות שאנחנו מצפים להן, אבל אנחנו כאן כדי לעשות כמה שיותר וכמה שאפשר. זו שליחות, ואני מתנחמת בעובדה שגם אם הם מתביישים להודות בזה, הם יודעים שאין להם אף אחד חוץ מאיתנו".

תגובת הסהר האדום

"המחסומים הישראליים נמצאים בכל הכניסות לערים ולכפרים הפלסטיניים, עובדה שללא ספק מעכבת את הגעת האמבולנסים לזירת האירוע, שנדרשים לעבור בדיקה שגרתית האורכת לפחות עשר דקות בכל מחסום. יתרה מזאת, אמבולנסים נאלצים לנסוע בנתיבים אלטרנטיביים, ארוכים מהרגיל, עקב מחסומי דרכים הממוקמים בצירים המקובלים.
"במקרה של תאונה בשטח c, הפניות לקבלת עזרה רפואית נשלחות ישירות למד"א דרך כוחות הצבא שבשטח. רק אז יוצרים במד"א קשר עם אנשי ה'סהר האדום', דרך מינהלת התיאום והקישור. בעקבות הליך זה, חולף זמן רב עד ש'הסהר האדום' מקבל את הפנייה ויכול להגיב. מן הצד השני, האמבולנסים של מד"א ממוקמים בהתנחלויות, דבר המקל עליהם מאוד להגיע במהירות למקום התאונה.
"במקרים רבים, מגיע 'הסהר האדום' ראשון לזירת האירוע, אלא שאז הצבא הוא זה שלא מאפשר לגשת לטפל בנפגעים עד להגעת כוחות מד"א, במיוחד אם המטופלים הם מתנחלים או נושאי תעודת זהות כחולה".