שבוז חיילים
חיפוש
חיפוש חיפוש חיפוש
מתגייסים חיילים משוחררים סטודנטים דרושים פורומים מגזין לימודים
שבוז ראשי   >>  מגזין חיילים | שבוז   >>  ערבי זה היה אהובי
המדריך למתגייס
חדשות
כתבות מגזין
ד"ש מצולם
פגישה אישית
לוחם בכותרות
נספח צבאי
גיבור בשבוע
העולם הערבי
שירות ב"במחנה"
סקר מומלצי שבוז חיילים
מהו המאכל הכי טעים במנת קרב?
ערבי זה היה אהובי
מיכל דניאלי, ‏יום שישי ‏15 ‏פברואר ‏2008

גם 60 שנה בדיוק אחרי שנקברה בבית העלמין נחלת יצחק, פרשת מותה של חיה זיידנברג לא נותנת מנוח. גרסאות סותרות מלוות את סיפורה של הנערה שהתאהבה בצעיר ערבי מיפו, שקלה כנראה לסייע לו בפעילות חבלנית, וסיימה את חייה בפרדס, בתום משפט שדה קצר שערכו לה אנשי הלח"י. כעת מביטים בני משפחתה ויוצאי הארגון בפרשה ההולכת ומתרחקת, ומבינים גם הם שהשורה התחתונה כנראה לא תיכתב לעולם


רבע שעה מפרידה בין הקופות הרושמות של עזריאלי לבין בית העלמין נחלת יצחק. בינות לברושים נטועות המצבות בשורות, מסוככות על הסיפורים שמאחוריהן. בצדו הדרומי של בית הקברות נמצא קברו של שייקה אופיר. לא רחוק משם מצוי קבר אחים של חללי ההפצצות על תל-אביב במלחמת העולם השנייה. ישנן גם מצבות זהות עליהן חרוטה רק מילה אחת: גלמוד.
בבית הקברות ניצב גם קברה מעלה האזוב של צעירה בת 22 מחולון. כבר 60 שנה הוא עומד, בסמוך לגדר הצפונית. תשע המלים החרוטות על המצבה כמעט ולא מעידות דבר על חייה ומותה של הטמונה בו. אפילו שנת לידתה לא צוינה שם. בינתיים השנים נוקפות. תאריך מותה, ה' באדר תש"ח, הולך ומתרחק. תבליט עץ גדוע כמו ממסגר את שמה. "חיה איידל בת ראובן לוי", כתוב. למתבונן מהצד זהו קבר ככל הקברים.
קולות צחוק עולים מגן הילדים בצדה השני של הגדר. כמה מטרים מעל הקבר והחומה שלצדו, ישנו חלון. האנשים הגרים בבית גם הם אינם יודעים שמתחת לחלונם טמונה מי שנודעה בפי כל כחיה זיידנברג.

אלמוני הניח פתק
חיה זיידנברג הוצאה להורג ב-1 בפברואר 1948 בידי אנשי הלח"י, בעקבות רומן שקיימה עם צעיר ערבי-נוצרי בשם דאוד יסמיני. יסמיני נחשד בידי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, כי הוא קצין של הארגון הערבי הנג'אדה, המנסה להשפיע על זיידנברג שתפעל נגד היהודים. מעקב אחריה הוביל לציתות לשיחות טלפון בין השניים, מהן השתמע כי חיה עמדה להטמין פצצה בתל אביב. יש הטוענים שהמידע הודלף ללח"י, ויש הטוענים כי בד בבד עם פעולת ההגנה, האזינו אנשי הלח"י בעצמם לשיחותיה.
היא נורתה למוות במשפט שדה, לאחר שנלקחה מביתה שבחולון בשעת בוקר מוקדמת. פשקווילים נתלו ברחובות, מודיעים לציבור על מותה של הבוגדת. "בית הדין של לוחמי חירות ישראל", נכתב בכרזות, "דן ביום כ"א בשבט למיתה בירייה את הבוגדת חיה זיידנברג, בת 22, מחולון. היא נאשמת בבגידה במולדת ובעם העברי ובשיתוף פעולה עם הכנופיות הערביות. אשמתה הוכחה. פסק הדין הוצא אל הפועל בו ביום".
אולם המלים 'פסק הדין' נותרו שנויות במחלוקת. קברה של חיה זיידנברג מצוי עתה שומם; מבקרים אין לה, מלבד אחיינה יגאל זיידנברג, שפוקד את קברה בכל שנה בתאריך קבורתה. אבל עם הוצאתה להורג, הכתה פרשת מותה גלים ביישוב העברי. בתגובה לגינויים, פרסם הלח"י ב-4 בפברואר כרוז נוסף, בו נטען כי "באותו יום א' שנידונה והוצאה להורג הפושעת, היא עמדה להכניס ב-10 בבוקר לתל אביב פצצת מוקש, ולשימה במקום שיורו לה שולחיה מיפו". כדי לחזק את טענותיהם, פורסם בכרוז צילום של מסמך בו הודתה כביכול זיידנברג בהאשמות שהופנו כלפיה. "אני, חיה זיידנברג", מעיד כתב היד העגול, "מודה בזאת שעמדתי בקשרים עם ערבי בשם דוד יסמיני. הבטחתי לו באחד הימים להכניס פצצה לתל אביב. ערבי זה הוא אהובי במשך שש שנים רצופות. הייתי מבקרת אצלו לעתים תכופות ביפו. לאחרונה קבעתי איתו פגישה ביום א' 1.2.48. חיה זיידנברג".
לבני משפחתה של זיידנברג, ארבעת אחיה והוריה, נודע דבר מותה באמצעות כרוזים אלה. הם שבו לבית ריק, בזמן שהציבור העברי כולו עסק בפרשה. הבושה שבמשפט השדה ובפרסום הנרחב פשתה בקרב בני המשפחה, שבמשך שלושה שבועות חיפשו את גופתה. לבסוף הניח אלמוני פתק בפתח ביתם של הוריה, בו רמז על מקום הימצאותה של גופתה. פסח זיידנברג, אחיה של חיה, הלך ומצא את גופתה בפרדס בהדר רמתיים (כיום הוד השרון – מ"ד). אלמנתו, טובה זיידנברג, שהתגוררה עם חיה באותו הבית לפני שעברה עם בעלה לבית משלהם, חיה עד היום את פרשת מותה של גיסתה. "איך הוא מצא אותה?" היא נזכרת, שישה עשורים מאוחר יותר, "על ארבע, כמו כלב, עם כדור בעורף. הייתה כבר כמעט רקובה", היא נאנחת.
פסח זיידנברג מצא את אחותו המתה, לבושה מעיל פרווה. אותו המעיל שקנתה לה אמה, פרלה (פנינה) זיידנברג, בעת טיול לטבריה, שנועד להשכיח מלבה של הצעירה את אהובה הערבי. חיה המאוהבת ישבה על שפת הכנרת, והביטה בנוף הנפרש לפניה. "כמה יפה", נאנחה. "אבל בלי דיויד", הוסיפה, "זה לא שווה שום דבר".

אני רוצה לראותך
לא הרבה ידוע על שש שנות אהבתם של חיה זיידנברג ודאוד יסמיני. הידוע הוא בעיקר קווים כלליים: כשהייתה חיה בת 16, החלה לעבוד במשרד בתל אביב במקום אחיה, שהתגייס לצבא הבריטי. יסמיני עבד ביפו, והשניים הכירו והתיידדו. במהרה נרקם ביניהם רומן, שנשמר בסוד במשך ארבע שנים. לבסוף התגלו הדברים, ובבית החלו הבעיות. אמה של חיה לא הרשתה לבתה להמשיך ביחסיה הרומנטיים עם יסמיני, וזו נפגשה עמו בהיחבא.
אפשר רק לדמיין את הבחורה היהודייה בת העשרה, שהחליטה חרף השוני בינה ובין אהובה הערבי, המתיחות והמאורעות האלימים, וחרף איסוריה ומחאותיה של אמה, להמשיך ולהיפגש עם הבחור בו התאהבה. טובה זיידנברג מספרת שלעתים היו רואים את השניים חולפים ברחובות תל אביב על אופנועו של יסמיני, חיה יושבת מאחוריו ואוחזת בו, שיערה מתבדר ברוח. פעם אחת נופפה לה לשלום.
"היא נפגשה איתו כל יום", מספרת טובה, "ואהבה אותו מאוד. היא ואמא שלה תמיד רבו, אבל היא לא יכלה למנוע ממנה ללכת אליו". טובה עצמה לא ראתה טעם לנסות ולהניא את חיה מלהמשיך ולהתראות עם יסמיני. "זו הייתה אהבה מכושפת", היא מסבירה, "אהבה ראשונה שפעלה עליה כמו כישוף".

צילום: ענת ברקאי

אבל הכישוף הלך וסגר על חיה. אמה נפגשה ביפו עם אמו של יסמיני, והשתיים הסכימו שאסור לזוג להינשא, על אף שטובה מספרת כי לחיה לא הייתה כוונה כזו מלכתחילה. בסופה של השיחה הטעונה בין האמהות, פרלה זיידנברג המשולהבת שברה כמה חפצי נוי בבית הוריו של יסמיני. אביה של זיידנברג, שהיה חבר בארגון ההגנה, דיווח על הרומן וביקש שהפרשה תיבדק על ידיהם. ואכן, נציגים של ההגנה תחקרו את חיה פעמים מספר. מלחמת תש"ח החלה, וחיה לא יכלה יותר לנסוע מחולון ליפו. "היא התגעגעה אליו מאוד", נזכרת טובה.
בשלב זה, כנראה, תמללו מאזיני הלח"י את שיחת הטלפון ההיא שניהלה חיה עם דאוד, בה קבעו השניים להיפגש ב-1 בפברואר. לפי התמליל המופיע בספרו של יעקב בנאי, "חיילים אלמונים", הפצירה חיה בדאוד להיפגש עמה, והוא השיב במלים: "אתראה איתך בתנאי שתעשי מה שאמרתי. אני רוצה שתעבירי פצצה לתל אביב. אני אסדר את הכל. עלייך רק להניח אותה במקום שאגיד לך". חיה השיבה: "אני אחשוב על זה. אני רוצה לראותך", ודאוד קבע: "לא תראי אותי אם לא תסכימי". "טוב", אמרה חיה, "אמור לי עכשיו, מתי אראה אותך?" ודאוד חזר ואמר, "אם תעני לי קודם על התנאי שלי, אומר לך". חיה השתהתה לרגע, ואמרה, "טוב, אעשה מה שאמרת". "המסכימה את?" שאל. "כן", השיבה. אחר-כך המשיכו וקבעו את השעה ואת המקום בהם יפגשו.
בני משפחתה של זיידנברג ספקנים לגבי תמליל השיחה והסכמתה הנמהרת של חיה, העולה ממנו. "היא לא הייתה עושה את זה", קובעת טובה נחרצות. "היא לא בגדה. אני לא מתארת לעצמי שהייתה לוקחת פצצה וזורקת בתל אביב".
ייתכן שרגשותיה עיוורו אותה?
"לא", היא קובעת, "האהבה שלה אליו הייתה אישית. היא לא הייתה מתנקמת ביהודים, הרי היא עצמה הייתה יהודיה". יגאל מספר שבמרוצת השנים, הוא רצה לשכור חוקר פרטי או עורך דין, שיטהר את שמה של זיידנברג. "אבל המשפחה הייתה מפולגת", הוא מסביר, "ועבר יותר מדי זמן. בסוף הרמתי ידיים". אולם נדמה שמשפחתה של זיידנברג מתקשה בעיקר לקבל את אותו 'פסק דין', שהיה או לא היה. "העירו אותה עם אקדח", אומרת טובה, "ואמרו לה שיש משפט. לפחות תחפשו בבית אם יש סכין, פצצה", היא נאנחת, "חכו ותפסו אותה בשעת מעשה".

איננה ראויה לחיים
את תגובת אנשי הלח"י לפרשה, קשה להשיג. מטבע הדברים, הם אינם ששים לדבר על נסיבות מותה של זיידנברג. "פרשה כאובה", אומרת בהיסוס אחת מהם. "זה לא נעים, אבל לא הייתה ברירה". איש לח"י אחר, שלא הסכים להיחשף בכתבה, טוען כי "לא צריך לחשוב על זה במושגים של 2008. אז לא היה לנו בית כלא, לא היה שופט. זו הייתה מלחמה ולא הייתה דרך אחרת. לפי המקורות שלנו", הוא ממשיך, "גם ההגנה ניסתה למצוא אותה, והלח"י פשוט הקדים אותם. היום אפשר אולי לומר שהיו עושים לה דברים אחרים, אבל בלי לקבוע כרגע מה הגיע לה ומה לא, עצם העובדה שגם ההגנה חיפשו אותה, מוכיח שהיה כאן משהו".
בספרו של בנאי, איש לח"י בעצמו, תוארה "פרשת חיה זיידנברג" כפעולה של הלח"י "שאינה פעולת קרב, כי אם פעולה, שמנעה אסון גדול וקורבנות רבים בתוככי תל-אביב". בנאי ממשיך לגולל את הסיפור, בכתבו כי כאשר הגיע תמליל השיחה לידיו, "היה לפנינו רק יום וחצי למניעת האסון. פתחנו בעבודה קדחתנית לגילוי זהותה של חיה זו". רק שמה הפרטי נודע להם, והעובדה כי לאמה חנות ירקות בחולון. "כל המחלקה הועמדה על הרגליים", הוא כתב, "והחלה בחקירה. האוהדים שלנו נתבקשו למצוא מהר ככל האפשר, בעלת חנות ירקות, שיש לה בת בשם חיה". כאשר מצאוה לבסוף, ממשיך בנאי, החליטו שלא "להזניח את הבית. ואכן, שוב האירה לנו ההצלחה את פניה". ליד הבית בשדרות דב הוז הציבו משמר, ובארבע וחצי לפנות בוקר נכנסו אנשי הלח"י פנימה והציגו את עצמם כאנשי "משמר העם", כינויה האזרחי של ההגנה.
"וכאן חיכתה לאנשינו אפתעה (כך במקור – מ"ד) נעימה", כותב בנאי. "חיה הייתה בבית. ביקשנו ממנה להתלבש ולצאת עמנו למפקד של 'משמר העם', לשם 'בירור'. היא התלבשה ויצאה עמנו. הוכנסה למונית והובאה למושבה הדר שבשרון. שם היה לנו בית בודד בפרדס, שכמעט כל המשפטים והבירורים המיוחדים התקיימו בו. רק בדרך גילו האנשים את זהותם, והודיעו לה שהיא מובלת למשפט בפני לוחמי חירות ישראל.
"תחילה ניסתה להכחיש הכל", הוא כותב, "אך כשהוקראה לה השיחה הטלפונית הודתה, שיסמיני הוא אהובה. אמנם הבטיחה לו להחדיר את הפצצה, אך לא התכוונה לעשות זאת באמת. ביום ראשון הייתה מודיעה לו על 'חרטתה'." בשלב זה, הוא ממשיך, כתבה חיה את הודאתה, ופרצה בבכי. "היא הודתה שהייתה מוכנה לעשות הכל עבור מאהבה דאוד, לא עמד בה הכוח להתנגד לו", כתב בנאי, "דאוד שבר אותה, הכניע אותה. היא יודעת שעמדה לעשות מעשה פשע נגד היהודים. איננה ראויה לחיים.
"לשאלת החוקר, למה שיקרה, ענתה חיה: שיקרתי, כי פחדתי לגלות את האמת. אני פושעת. מסרתי לדאוד ידיעות על עמדות ההגנה בחולון ובת-ים ואף ציירתי לו במו-ידי את העמדות. הוא דרש ממני ואני נכנעתי לו בכל". בנאי ציין כי בזה נסתיימה החקירה, וכי בית דין השדה דן אותה למות ביריה. "פסק הדין הוצא לפועל במקום, כדין מצב מלחמתי וכדין בוגדים. באותו בוקר יום א' הגיעה אף ההגנה לביתה בחולון. אך היא איחרה. הוצאנו מודעה על הוצאתה להורג של הבוגדת. גופתה נמסרה לחברה קדישא, וחפציה האישיים, לאמה".

היעדרו של שופט
למרות הכתוב, נותרה גופתה של חיה בשדה ההוא, בו נורתה למוות. את שאר הפרטים לא ניתן לאשר או להפריך. הפער שבין גרסתם של אנשי הלח"י ובין גרסת בני משפחתה של חיה כנראה לא ייושב לעולם. בחירתה התמוהה של חיה להתייחס ליסמיני במלים "ערבי זה" בהודאתה, מסתדרת בקושי עם העובדה שהייתה מאוהבת בו מזה שש שנים, ומחזקת את עמדת בני המשפחה כי ההודאה נלקחה תחת לחץ ואין להתחשב בה. דומה כי ההשערה לפיה אנשי הלח"י הוציאו אותה להורג בלא ראיות של ממש אינה סבירה, אבל כך גם העובדה שבחרו להתעלם מהחרטה שהביעה חיה, לפי הכתוב בספרו של בנאי.
בלקסיקון הלח"י, שנכתב בידי איש הלח"י נחמיה בן-תור, מוזכרת חיה תחת הערך "הוצאתם להורג של בלשים, פרובקטורים ובוגדים". בכרוז שפרסם הלח"י אז, ב"המעש: עיתון לוחם", נשאלת השאלה הרטורית, "האם חייבים היינו לנהוג בה כנהוג כל עם לוחם בבוגדים שפלים, כדי להעניש וכדי להזהיר בזאת גם את האחרים הידועים לנו?". השופט, נכתב, הוא הציבור העברי החופשי.
בני משפחתה של חיה זיידנברג נאבקים עד היום עם היעדרו של שופט, ועם המילה הזו, 'בוגדים'. ניכר כי גם אחייניה של חיה, שלא הכירו אותה ולא חוו את בושת המשפחה בזמן אמת, כואבים את מותה. הם קוראים לפרשה טרגדיה. מהטרגדיה הזו נותרו הרבה גרסאות, וכמה תצלומים מצהיבים של חיה ויסמיני, שיגאל זיידנברג שומר בחרדת קודש. מספר תמונות של חיה, וגם תמונה אחת של דאוד יסמיני, שכנראה עבר ללונדון לאחר מותה והמשיך את חייו שם כאיש עסקים, רחוק מפרשת מותה של חיה ומעברו.
60 שנה מלאו החודש למותה של חיה זיידנברג. הגרסאות הסותרות של פרשה מוחמצת זו מעידות דבר מה על אודות התחושה ששררה ביישוב העברי עם קום המדינה, והנותנת את אותותיה גם נוכח חגיגות ה-60 למדינה. תחושה של בהלה ושל לחימה. פחד עיקש מפני אויב מבית – בין אם הוא הערבי הגר ביפו, או הבוגד המפגע. התקופה הזו התאפיינה במשפטי שדה, במאורעות אלימים, ובגבורה לצד נקמה. בעבור חיה זיידנברג הייתה זו גם תקופה של אהבה ראשונה.


      
תגובה לכתבה  שלח לחבר  גרסת הדפסה 
כתבות נוספות
רב"ט נצנת מקונן, כוכבת "היי-סקול מיוזיקל", מדברת
חבריו לפלוגה של גלעד שליט משתחררים. בלעדיו.
תושבי רמאללה נסמכים על הרופאים של חטמ"ר בנימין
היועץ הכספי לרמטכ"ל מסכם שנה גדושה בתפקיד
יום בדרכים עם קצין המשטרה הצבאית הראשי
חתירה למגע
12345678
שבוז הוא פורטל המיועד למתגייסים, חיילים וחיילים משוחררים. שבוז כולל מידע מעודכן ורלוונטי על צו ראשון. תפקידים, קורסים, מיונים, תאריכי גיוס, רשימת ציוד, טירונות, חיל השריון, חיל רגלים (חי"ר), חיל תותחנים, חיל הנדסה (הנדסה קרבית), חיל הים, חיל הרפואה, חיל האוויר, חיל החימוש, חיל שלישות, חיל החינוך, חיל המודיעין, מג"ב, גולני, אגוז, שלדג, סיירת מטכ"ל, 669, דובדבן, עוקץ, חובלים, קצין העיר, בית החייל, משכורת צבאית, חר"פ, גימלים, קצונה, הנחות לחיילים, עבודה מועדפת, פיקדון אישי, מענק שחרור, פסיכומטרי, בגרויות, כנס משתחררים ועוד.