צילום: ברית שליט

גיא היה מוכן בכל רגע להתחלף בשבי עם חברו למסלול; יוסי חיפש את עמיתו לטנק בחלונות הבתים של עזה; מאור מתקשה להאמין שחלפו כבר שנתיים מאז נחטף בידי החמאס; ואלכס לא מפסיק לחשוב מה היה קורה אם הם לא היו מתחלפים ביציאות. רגע לפני שיפשטו מדים, החברים לפלוגה של גלעד שליט חרדים למצבו הבריאותי, מוצפים בחלומות על שובו הביתה ומבטיחים לחגוג רק אז את השחרור האמיתי

לטרון, חודש אפריל האחרון. באירוע מרגש במיוחד זוכים חיילי פלוגת "מחץ - אגרוף הפלדה" מגדוד רשף של עוצבת ברק לקבל את דרגות הסמ"ר. בטקסיות רבה הוצמדו לזרועותיהם של חיילי מחזור אוגוסט 05' הפלאפלים הרקומים, ובזאת החלה בעבורם הישורת האחרונה של שירות החובה. עם זאת, שלא כמקובל בטקסים מסוג זה, הצהלה הייתה מאופקת, ומשהגיע תורו של סמ"ר גלעד שליט לקבל את הדרגה, קיבלוה הוריו בשמו. במפגן המצמרר ההוא השתתפו פיסת בד שנותרה יתומה מזרוע, וזוג הורים זקופי קומה אך כואבים.
לפני שנתיים, ב-25 ביוני 2006, במהלך מתקפת המחבלים בכרם שלום, איבדה הפלוגה שניים מלוחמיה, וחייל שלישי, רב"ט גלעד שליט, נלקח בשבי. הזמן, כהרגלו, חולף מהר, וכבר בימים אלו יוצאים בני מחזורו וחבריו לפלוגה לחופשת השחרור המיוחלת. "אנחנו משתחררים עכשיו ואמורים לשמוח, ובאופן טבעי חשבנו כבר מה נעשה בשחרור ואיך נחגוג. אבל אנחנו לא מתכוונים לחגוג", מסביר סמ"ר גיא אליאסף, רס"פ הפלוגה ומי שעבר את מסלול השריון במחיצתו של שליט. "אנחנו לא נחגוג כי אי-אפשר. אנחנו נשמח, כי צריך להמשיך בחיים, אבל מצפונית אני וכל בני המחזור לא יכולים".
"אנחנו נשמח רק במצב אחד - כשהוא יחזור הביתה", מחזק סמ"ר יוסי מגן, נהג טנק בן אותו מחזור, "קודם ניתן לו כמובן להתאושש, ואז נחגוג מחזור שלם, בלי לשכוח אף אחד".
בתקופה זו, כשסמ"ר שליט עדיין נמצא בשבי, וגורלו עומד בסימן אי-ודאות מוחלט, התקווה הולכת יד ביד עם רגש יומיומי מודחק. "ברור שיש בנו כעס, בעיקר על זה שמחכים שנתיים למישהו", מבהיר סמ"ר מאור קציר, חופ"ל וחבר למסלול. "ביום השנה הראשון לחטיפה פרסמו קלטת עם הקול שלו בחדשות. אני זוכר שכולנו ישבנו בפלוגה וחשבנו 'וואלה, הוא חי. שנה שלמה והוא חי'. ועכשיו עברה עוד שנה, וההורים שלו קיבלו מכתב נוסף, ואנחנו יודעים שהוא עדיין חי, אבל יש המון כעס על זה שבנאדם חי שנתיים באיזה בור, ולא נעשה שום ניסיון ממשי להוציא אותו משם".
לכך רמזה גם משפחתו של גלעד בתוכנית "ממשלת ישראל עושה הכל", ששודרה בערוץ 2 לפני מספר שבועות והיכתה גלים.
"איך שראיתי את הכתבה הזאת, הרגשתי צמרמורות בכל הגוף", משתף סמ"ר מגן, "התברר שלא כל-כך התאמצו בשבילו כמו שקיווינו. כשהראו את הקטעים של השיחה עם אמא שלו, ניסיתי לחשוב מה היה קורה אם זו הייתה אמא שלי. אם השם שלי היה זה שמופיע על גבי העיתונים. וזה לא היה נעים בכלל".

יש דברים יותר גרועים

פלוגת "מחץ - אגרוף הפלדה" מאיישת מזה כחודש וחצי את גזרת מכבים, נוטלת חלק בדיכוי מהומות והפגנות אלימות באזור הכפרים בילעין ונעלין. הפלוגה, שבחודשים האחרונים פועלת דווקא באיו"ש, נכוותה לפני שנתיים ברותחין של עזה. בבוקר ה-25 ביוני 2006, כשבוע לפני שהפלוגה סיימה את הקו באזור, הסתננה חוליית מחבלים דרך מנהרה תת-קרקעית ותקפה טנק של צה"ל, שעמד בסמוך למעבר כרם שלום. מהירי נהרגו מפקד הטנק, סגן חנן ברק ז"ל, והטען, סמ"ר פבל סלוצקר ז"ל. רב"ט שליט, התותחן, נפצע בכתפו ובידו ונחטף מתוך הטנק על-ידי המחבלים אל תוך שטח הרצועה. נהג הטנק, סמ"ר רועי אמיתי נפצע גם הוא, אך התאושש והחליט להתנדב, ובאחרונה אף חתם קבע בגדוד.
מיום הלחימה ההוא נותרו לחברי הפלוגה בעיקר זיכרונות קשים. "הייתי בטנק במארב, בדיוק שלושה ימים לפני שהתרחש האירוע, אבל אז הצוות של גלעד חזר מהבית והחלפנו בין הצוותים", נזכר סמ"ר אלכס שרייבמן, חובש בפלוגה. "חזרנו לבסיס והלכנו לישון, וביום המחרת התעוררתי עם הפיצוצים. הופעל נוהל הגנת מחנה, ובגלל שהיינו כוח התגבור בבסיס, רצנו לחמ"ל. ואז פתאום אתה שומע שמודיעים בקשר: 'מחבלים בטנק, לא להתקרב'. ואז צעקות: 'יש פצועים, יש הרוגים'. אף אחד לא מבין מה קורה, ואתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. ידעתי שבטנק היה קצין שלנו (סגן חנן ברק ז"ל - ט"ז), היה את פבל, שהיה חבר מאוד טוב שלי, והיה את רועי ואת גלעד, שהיו בני המחזור שלי. אחרי ארבע שעות כבר ידענו הכל: שני הרוגים וחטוף. האמת, יוצא לי המון לחשוב על מה היה קורה אם לא היינו מתחלפים. המון לילות בלי שינה. ומדי פעם גם חלומות שבאים וחוזרים".
בן מחזור אחר, סמ"ר אליאסף הרס"פ, יצא בסיום המסלול לקורס מט"קים ושב לפלוגה שבוע לאחר אירוע החטיפה. "לא כל-כך ידעתי למה לצפות: פרצופים עצובים? כולם בדאון? אנשים שלא יוצאים מהחדרים? ולהפתעתי זה היה להפך", הוא אומר, "זאת אומרת, אנחנו חיילים ויש אבידות, וקשה לי להגיד את זה, אבל החיים בפלוגה נמשכו כרגיל. עם זאת, עדיין צריך היה לעלות למשימות, ואתה מפחד פחד מוות כי אתה יודע שבאותה מידה שזה קרה לגלעד לפני שבוע, זה יכול לקרות גם לך היום. עם זאת הפלוגה ידעה להתמודד עם האירוע בצורה בוגרת, המשיכה בתעסוקה ושמרה על המורל עד כמה שניתן. כי בסופו של דבר, הפלוגה נבנתה על אירוע לא נעים".
"החטיפה הפכה את הפלוגה הזאת, עד כמה שזה קשה להגיד, ל'פלוגת גלעד שליט'", מחזק מ"פ "מחץ", סרן בני אהרון. "חיילי מחזור אוגוסט 05' היו צעירים לגמרי, וחטפו טראומה של שני חברים הרוגים וחבר חטוף. יש אנשים שעוברים שירות צבאי מלא, כולל מילואים, ולא מתוודעים לאירוע כזה. החבר'ה האלה, שמשתחררים עכשיו, הם באמת הליבה של הפלוגה הזאת, ולי אישית, בתור מ"פ, קשה עם זה שהם הולכים. אני לא סתם אומר בחצי חיוך שחלקם רוצים להישאר בקבע, ושהלוואי שהייתי יכול להחתים את כולם. הייתי מוכן לוותר על מחזורים שלמים של חיילים חדשים, רק כדי שהם יישארו. הם אלה שהטביעו את החותם בפלוגה".
"אני חושב שהפלוגה עברה שינוי מהותי מאז האירוע", מוסיף סמ"ר אליאסף. "אני לא מכיר הרבה אנשים שיודעים לצאת מ'ברוך' כזה ולהמשיך הלאה, אבל לא הייתה לנו ברירה. דברים כאלה קורים, ולכל אחד יש את המחשבות, את הפחדים, את החלומות בלילה, של לעצור לשנייה ולחשוב מה היה קורה אם הייתי במקום גלעד. או למשל, בכל פעם שאני בוכה על זה שדפקו אותי ביציאה, אני עוצר לרגע ואומר לעצמי: 'בואנ'ה, יש דברים הרבה יותר גרועים'. לפעמים אתה גם מוצא את עצמך שואל למה דווקא הוא ולא אני, כי בסופו של דבר עשינו הכל ביחד. קשה לי מאוד להשתחרר מהצבא, ולדעת שבן-אדם כמו גלעד, שעשה איתי הכל, לא משתחרר איתי. מצד שני, הוא גם לא מת".

נצרב בפלוגה לעד

ב-22 ביולי, בעוד פחות משבועיים, זה כבר יהיה מאחוריהם - מרבית חיילי מחזור אוגוסט 05מפלוגתו של סמ"ר שליט ישוחררו מצה"ל. אם נתחשב בתסריט הגרוע, זה שצופה כי גלעד לא ישוב בתקופה הקרובה מהשבי, הרי שעל המשתחררים הטריים יונח משא כבד לא פחות מהקיטבג של הבקו"ם בטרם יעזבו את הפלוגה: הנחלת האירוע הטראומתי לדור ההמשך. מהוותיקים - אלו שהכירו את שליט מקרוב - יידרש להוריש את דמותו המחויכת והביישנית למחזורים הטריים.
"אנחנו משתדלים כל הזמן לזכור ולהזכיר", קובע סמ"ר סהר אל, שהצטרף לפלוגה כשמונה חודשים לאחר אירוע החטיפה, וביחד עם סמ"ר אמיתי החליט לחתום קבע בגדוד. "בין אם זה דרך שיחות עם החיילים החדשים שמגיעים לפלוגה ושואלים שאלות, ובין אם זה באמצעות חולצות שאנחנו מוציאים, או מדבקות שהוצאנו ושלטים שהכנו. יש לנו גם פינת הנצחה, ועל כל דף שהפלוגה מוציאה כתוב: 'גלעד, איתך עד שתשוב'. אני מאמין שהדברים האלה מחזקים הרבה יותר את הזיכרון. זה כבר הפך לחלק מהפלוגה, ולא נשאר סתם עוד כתובת".
סמ"ר אליאסף: "המטרה שלנו היא שגם בעוד שנתיים, כשאף אחד מהמחזור כבר לא יהיה בפלוגה וישאלו את אחד מהחיילים: 'תגיד, אתה מהפלוגה של גלעד שליט?' אז המטרה היא שהוא יגיד חד וחלק 'כן'. שלא יגיד 'לא הכרתי', 'לא שמעתי' או 'לא ידעתי'. שכל חייל יידע לאן הוא שייך. אנחנו שואפים שזה יהיה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של החיילים, גם אחרי שנשתחרר".
לסמ"ר יוסי מגן יש אפילו זיכרון צילומי מחברו החטוף. "כל מי שהיה שואל אותי מי זה גלעד, הייתי מראה לו סרטון שצילמתי בפלאפון", הוא מספר. "למען האמת, זה היה סרטון שהסתלבטנו בו קצת על גלעד, אבל נשאר לי משם זיכרון חזק: היינו בצמ"פ חורף והיה לנו טבח שעשה שטויות, אז הוא ביקש מגלעד שיבדוק משהו מתחת לכיור, כי היה שם משהו סתום. גלעד התכופף לבדוק, והטבח בינתיים פתח מטף דרך החלון. גלעד קם, יצא המון עשן ואנחנו התחלנו לצחוק. כשהייתי עוצר את הסרטון ומסתכל על גלעד מחייך בתמימות - זה היה שובר אותי בכל פעם מחדש".
שאלתם את עצמכם פעם האם הייתם מוכנים להתחלף איתו?
"אני מוכן להקריב את עצמי כדי שהוא לא יהיה שם. אני אפילו מוכן מחר למות, במהלך ניסיון לשחרר אותו", מצהיר בהתרגשות סמ"ר אליאסף, "וזה בגלל שהוא בן מחזור שלי ובגלל שהוא חייל בצה"ל. הייתי מוכן לעשות את זה רק בגלל שהוא היה איתי תמיד, - התגייס איתי באותו היום ולכן צריך גם להשתחרר איתי באותו היום. כן, הייתי מוכן להיות שם במקומו. אבל להגיד שאני עכשיו נוסע לעזה כדי להחליף אותו... איך אפשר לענות על שאלה כזאת?"

ככה זה במלחמה

חוסר הוודאות המתמשך לגבי גורלו של גלעד, שלא אחת מכרסם בלבם של בני המחזור, מצליח לחדור כל חומת ציניות, שהמציאות היומיומית דורשת מהם, לעתים, לשאת איתם. בעוד הם מסתובבים במתחם הפלוגה בקרבתם של בני מחזורים צעירים, נראית אדישותם למרחוק. עם זאת, ברגע בו הוותיקים מתכנסים ומשוחחים בנפרד מיתר הפלוגה, מורגש בהחלט שהמשוחררים לעתיד עדיין מתקשים לעכל את צהרי אוגוסט ההוא. "השיחות העמוקות האלה הן אף פעם לא דבר מתוכנן", מסביר סמ"ר מגן, "אלה דברים שאתה רוצה להביע כשיוצא לדבר עליהם עם כולם, מילים שאתה מת להוציא מהלב, אבל פשוט מחכה לזמן הנכון כדי לפרוק אותן. הרי כל אחד בפלוגה חש את התקופה ההיא על בשרו: את הדקות הראשונות, את הדקות האחרונות, את הזמן שבישרו לו שגלעד הוא זה שנחטף ושחנן ופבל הם ההרוגים".
סמ"ר אליאסף: "קשה לי עם זה מאוד, וזה מטריף אותי, אבל צריך לזכור שבמלחמה אנשים מתים ונחטפים, ולצערי הגדול, גלעד הוא לא הראשון ולא האחרון".
סמ"ר מגן: "אני עדיין לא מעכל את זה, אפילו אחרי שנתיים, גם בבית ראו את זה עליי, אפילו החברים שלי לא ידעו בהתחלה. לא רציתי לספר, כי לא רציתי שייראה כאילו אני מתגאה בזה. אבל כן רציתי להתגאות בזה שגלעד חבר שלי, ושאני אלחם ואעשה הכל למענו כדי שהוא ייצא משם, וישתחרר איתנו ביחד - כי זה המינימום שמגיע לו".

עד שיחזור החיוך

חיילי פלוגת "מחץ - אגרוף הפלדה" אמנם מצויים צעד אחד קטן לפני השחרור, אבל עומדים איתן על כוונתם לשמור בכל מחיר על קשר הדוק עם משפחת שליט. דרך הקרבה להוריו - אביבה ונועם, וביתר שאת באמצעות הלכידות הפנימית בינם לבין עצמם, משוכנעים ומשכנעים חברי הפלוגה שלבסוף הדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר.
"דווקא העובדה שהחבר'ה מתמודדים עם זה כקבוצה, היא זאת שנוסכת בהם ביטחון", מנתח סרן אהרון, "יכול להיות שאם הם היו נדרשים להתמודד עם כזה אירוע לבד, אולי הם היו חוששים קצת. הם לא מסתערים לבד, לא עושים מארב לבד, וזו היא המהות של הפלוגה. עם זאת, אני בטוח שהפחדים האישיים נמצאים, וזה שהאמא יודעת שחייל מהפלוגה של הבן שלה נחטף, בטח לא עוזר לה להירדם בלילה, ובטח לא מקל על הבן. אבל הפלוגה כקבוצה - זה מה שהופך אותם לחזקים".
לנוסטלגיה בשדה הקרב אין תאריך תפוגה, וגם לוחמי פלוגת "מחץ" מסרטטים קווים לדמותו של סמ"ר שליט באופן המוחשי ביותר - דרך הדמיון. "במהלך מבצע 'גשמי קיץ' היינו מפנטזים שאנחנו רואים את הפרצוף של גלעד דרך אחד החלונות בעזה", מגלה סמ"ר מגן, "בכל פעם שהייתי עובר בסמטאות הייתי מדמיין איך פתאום מודיעים בקשר שמצאו אותו באיזה בור".
"כולם חלמו על הרגע הזה", מוסיף סמ"ר קציר, "הייתי מדמיין שאני יושב בטנק ופתאום מודיעים לי בקשר שחילצה אותו איזה יחידת עילית. מי שאומר שהוא לא חשב על זה, משקר בפנים".
"רצו לי בראש מחשבות שאני מגיע עם הטנק ברוורס לכניסה של איזה בניין בעזה, ואז פתאום דוחפים לי אותו לתוך הטנק", משתף סמ"ר שרייבמן, "ואני ישר תופס אותו, נותן לו חיבוק, ויאללה הביתה".
המחשבות לא מפסיקות לרוץ אף על פי שעברו כבר שנתיים?
סמ"ר אל: "זה בדיוק האבסורד - העובדה שהוא נחטף כשהוא היה מחזור ראשון בפלוגה, ואנחנו כבר בחודש האחרון של השירות. ומה שהכי מוזר בעיניי, זה שכל מה שאנחנו עברנו, מהמחזור הראשון ועד היום - את כל זה הוא פספס".
סמ"ר מגן: "ומכל הזיכרונות עולה לי בראש אסוציאציה אחת עיקרית מגלעד: הבחור הביישן הזה עם המשקפיים והחיוך הגדול".
סמ"ר אל: "האמת, אני חושב שמיום ליום החיוך שלו יורד, אבל אני מאמין שביום שהוא יחזור הביתה, החיוך הגדול יחזור לכל הפלוגה".