צילום: איתי כהן

אחרי שקצרו שבחים על פעילותם במלחמת לבנון השנייה, התוודעו לוחמי גדוד שחם של חטיבת הנח"ל למציאות שונה בתכלית: מחסומים ומעצרים בעיר שכם. חצי שנה מאז הגיעו לגזרת שומרון, ורגע לפני שהם זורמים לאפיק חדש, מספרים הנח"לאווים על השגרה השוחקת, על הכמיהה לרצועה, על תחושת הפספוס ועל הלילה האחרון בעיר החמה באיו"ש. מתנח"לים מחדש

אילו ניתנה לכם האפשרות לבחור מקום בו תעבירו חמישה חודשים שטופי שמש, היכן הייתם מעדיפים להשתכן: בצפון הארץ? בדרום? לא בטוחים? לוחמי גדוד שחם של חטיבת הנח"ל הכינו במיוחד בעבורכם קטלוג מקיף: "בצד אחד יש את עזה, מקום קיצוני מבחינת הפעילויות וההיתקלויות", מסבירה קמב"צית הגדוד, סג"ם יעל בר, "בצד השני יש את הצפון, ששם זה 'שקט מדומה': מאוד פסטורלי בדרך כלל, אבל אפילו הדבר הכי קטן מקפיץ את כל המדינה. וביניהם, יש את שכם".
לפני חודשים מספר התוודעו הנח"לאווים מקרוב לעיר בה הרי השומרון מתערבבים בצריחי המסגדים, קולות הצחוק של ילדי המתנחלים נשזרים בקריאות המואזין, וניחוח הבקלאוות עולה בסלסולים מכיוון מחסום חווארה.
"היו לנו גם ימים שקטים ושבתות רגועות, וגם גלי מעצרים ענקיים שבמהלכם העברנו שבועות בלי שינה", ממשיכה הקמב"צית, "היינו מבצעים מעצרים בסדרי גודל מטורפים. היו מתקשרים אליי ומודיעים לי שעכשיו פתאום צריך לתפוס 21 איש. איך? 'לא יודעים, תסתדרו, העיקר שזה יקרה'. אז עכשיו כשאנחנו עוזבים, סוף-סוף אפשר לשחרר אנחת רווחה ענקית כזאת של 'זהו. סיימנו. הצלחנו. ודי. הספיק לנו'".

לא כמו בסרטים
סיפור האהבה בין גדוד שחם לחטמ"ר שומרון, שרבים רואים בה הגזרה הכי חמה באיו"ש, ארוך ופתלתל. הגדוד, שבתודעה הלאומית זכור בזכות כתבתו של איתי אנגל על קרב עיקש שניהל במלחמת לבנון השנייה, פגש בחטמ"ר הלוהט כבר בשנה שעברה. הרבה שלג נמס מאז בחרמון, והגדוד, שבינתיים הספיק להשלים קו ארוך בצפון ואימון מפרך בדרום, עלה איו"שה בשנית לפני מספר חודשים, ושב לגזרה המוכרת לו היטב. מאז, ועד לעזיבתם בשבוע שעבר, התרוצצו חיילי הגדוד בין הגזרות והעבירו שעות נוספות במחסום. או במילותיהם: "הקו הזה היה פשוט טחינה. כואב לי הגב, מציקות לי הברכיים ואני לא יכול לזוז", מסביר סמ"ר דוד סיבוני, חופ"ל המבצעית. "רק לפני שבועיים קיימנו מבצע חטיבתי גדול, שבו פשטנו על יעדי חמאס. אז מצד אחד, אתה מונע מהם לקדם את הטרור, אבל מצד שני, אתה מבקר במקומות קצת פחות סימפטיים, כמו מחנה הפליטים בלטה וה'קסבה'. וגם כשאתה כבר עוצר מבוקשים, אז זה לא תמיד כמו מה שרואים בסרטים - אין פיצוצים ואף אחד לא יורה עליך".
"כשמדברים על גזרת שכם, אתה חושב שאתה מגיע ועושה רק מעצרים, כלומר שיש פעילות שהיא מעבר למה שמבצעים בקווים הרגילים", מסביר אחד מלוחמי הפלחו"ד, "ואז אתה מגיע לפלוגה ורואה שהאנשים מדברים רק על שחיקה, ולא מדובר פה באיזו שחיקה מבצעית, שכולם היו מוכנים אליה מראש, אלא בשחיקה ממחסומים ומבט"ש נטו. לפעמים יוצא ללוחם לעמוד 24 שעות במחסום, ונשחקים מזה רצח. ואז, כשהוא עסוק בבידוק במקום במעצרים שמבטיחים לו לפני הקו, הוא מרגיש שהיכולות החי"רניקיות שלו מתבזבזות, ובצדק".
"המשימה העיקרית שלנו היא להגן על התושבים בגזרה, כלומר למנוע פיגועים ובכך להגן על היישובים באזור", מסביר סמג"ד שחם, רס"ן אושיק אזולאי. "בסופו של דבר, אין תחליף לחייל ששומר במחסום או יוצא לסיור. אבל לוחמים מטבעם הם התקפיים וטוב שכך, הם רוצים להיות בלב הפעילות המבצעית ולא תמיד מבינים שזה לא העיקר. קורה שחיילים עושים מארבים חודש שלם בלי שכלום קורה, והם מתייאשים מזה. אז נכון שאנחנו יכולים לעשות פה אלף מעצרים, אבל מספיקה חדירה אחת של מחבלים כדי שניכשל בתפקיד שלנו. התושבים הרי לא יודעים מה אנחנו עושים כל ערב, ואיך אנחנו לא ישנים בלילות כדי להבטיח שהם יישנו בשקט - הם רוצים לראות תוצאות, ובשביל זה אנחנו פה".
וגם התוצאות לא איחרו להגיע: בתקופת שהותו של הגדוד בחטמ"ר שומרון הוא הספיק לחסל מחבל מתאבד בחווארה, לתפוס בצומת הביתות חוליה שביצעה ארבעה פיגועי ירי, למנוע חדירות בלתי חוקיות לקבר יוסף, לנטרל חוליות שהשליכו בקבוקי תבערה וגלגלו צמיגים בוערים, ולהפסיק את השלכות האבנים המטרידות בצומת איתמר. אמנם מדובר בקילומטראז' מכובד לכל הדעות, אך נדמה שללוחמים זה לא מספיק - הם רוצים יותר. הם רוצים עזה.
"הרבה לוחמים פה מסתובבים בתחושה של פספוס", מספר סמל אסף אמויאל מהפלוגה המבצעית. "גולני היו בעזה, גבעתי גם, והצנחנים מגיעים לשם בקרוב, וככה קורה שאנשים מבחוץ חושבים: 'נח"ל זה לא לעזה, הם לא מספיק מבצעיים'. אז אולי כאן זה משחק ילדים לעומת מה שהולך בעזה, אבל אני מאמין שזאת הכנה, ומגיעה לנו הזדמנות לתפוס שם קו".
"אתה יודע שהפעילות שאתה עושה היא טובה, אבל מצד שני תמיד יש את התחושה שיכולת לעשות יותר", משתף חברו מהפלחו"ד, "אתה שומע את הסיפורים הכי חמים, ואת זה שבעזה הכדורים שורקים בכל מקום, וזה לא שאתה מחפש לחטוף כדור - אתה פשוט רוצה לראות קצת יותר סכנה בעיניים. מה שהכי מעצבן זה כשחטיבה אחרת מגיעה לגזרה אחרינו, ואתה שומע פתאום סיפורים על רימוני הלם ומטענים שעפו על ימין ועל שמאל - כמו שהיה לגולני - זה מטריף אותך".

לילה אחרון בבלטה
לפני כשבועיים, פחות מיממה בטרם עזב הגדוד את הגזרה לטובת אימון בצפון, יצאה קבוצת לוחמים למעצר האחרון - לקדנציה הנוכחית - בשכם. "זה כמו בכדורגל: אתה לא יכול רק להגן על השער שלך, אתה צריך גם לצאת החוצה ולתקוף", הלהיב הסמג"ד את חייליו, שנראו כאילו רצו כבר לגמור עם זה וללכת לישון, "אז הלילה אנחנו יוצאים לשחק בשטח של האויב. החבורה שנמצאת פה מסביבי זכתה לבצע את הפעילות האחרונה שלנו, שהיא גם סגירת מעגל: התחלנו במחנה הפליטים בלטה ואנחנו מסיימים בבלטה. אומרים שיש בידיים של המבוקשים הבכירים שנעצור הערב חגורת נפץ, לכן היום אנחנו למעשה מסכלים את הפיגוע הפוטנציאלי הבא. ודיר באלאק, שאף אחד פה לא יעשה שטויות".
בפעם האחרונה משליכים על עצמם הלוחמים את האפודים הקרמיים, תוך מלמול הערה סרקסטית זו או אחרת. "ברוך שפטרנו" אחד שוחרר לאוויר עם העלייה לספרון, שהתניע מיד.
כשנודע לסמ"ר סיבוני שהמעצרים ייערכו במחנה הפליטים הצפוף, הוא מתרצה מיד. "אתה שומע עליו בחדשות, אתה מכיר אותו מסיפורים - כי חברים של אחי היו פה בחומת מגן - ופתאום אתה בבלטה. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש. אתה נכנס בדריכות מסוימת ומנסה לא לאבד את העשתונות. אני לא רוצה להגיד שזה נהיה מין רוטינה, אבל עם הזמן אתה הופך יותר משופשף וכבר מבין מה המפקדים רוצים ממך בשטח. למען האמת, הגענו כבר לכזאת רמה של אורגניות, שבכלל לא צריך לדבר. אנחנו פורקים מהכלים, וכל אחד יודע מה המשימה שלו, מה התפקיד המוגדר שלו. לא צריך לדבר, עושים הכל חרישית".
סמוך לשעה 2:30 לפנות בוקר נכנסת למחנה הפליטים בדהירה שיירת הרק"ם, בעוברה דרך סמטאות שכם האפלוליות. הספרונים, שרוחבם כרוחב רחוב מרכזי בבלטה, נעצרו בלב המחנה ובכך תחמו אזור למעצר. בתוך שניות הגיחו קסדות חיילים מעבר לכל קרן רחוב, וחוליות הפריצה נעו לעבר המבנים המיועדים, שקושטו בפוסטרים קרועים של שהידים. דפיקות חסרות סבלנות על דלת פח, צעקות תוקפניות בערבית - והמעצר יוצא לדרך. "זה קשה להוציא זקנים ונשים מדי לילה מהבתים שלהם, וזה גם מאוד לא נעים", מודה הסמג"ד אזולאי, "לדפוק לאנשים על הדלת באמצע הלילה, להוציא אותם מהבית בפיג'מה ולהתמודד עם נשים וילדים קטנים, שלפעמים גם בוכים. זה אמנם לא קל אבל מישהו צריך לעשות את זה".
לאחר סריקה של המבנה לא נמצא המבוקש, והצוות מחליט לנסות ביעד הבא. לפתע מתגלה מכשול זמני בדמות דלת פח בגובה שלושה מטרים, שחוסמת את המעבר. הסמג"ד לא חשש להשתמש ברגלו על מנת לפרוץ אותה, אך בתוך כמה רגעים מתברר שהמבוקש שוכן בכלל בבית סמוך. לא חולפות כמה דקות והכוח מוביל את המבוקש לתחקור אצל אנשי השב"כ, לא לפני שניתנה לו הזכות להיפרד לשלום מקרוביו. "אם עצרנו בנאדם והוא רוצה להיפרד מהמשפחה שלו, לחבק ולנשק אותם, אז אנחנו בהחלט מאפשרים לו", מסביר הסמג"ד, "האבא והאמא לא אשמים שהבן שלהם עוסק בטרור. אולי הם אשמים במובן הפסיכולוגי, אבל את זה ינתחו הפסיכולוגים. אותנו זה לא מעניין, אנחנו פה כדי לעצור מבוקשים".

עוינות מבית
כאילו לא די בפעילות הרגישה בשומרון, הוחלט באחרונה לספח ללוחמי שחם פלוגת מג"ב לניסיון, וזו הפכה בחודשים האחרונים למעין פלוגה נוספת בגדוד, על אף שהעבודה עמה שונה בתכלית. קושי נוסף טמון היה במורכבות האוכלוסיות עליהן נדרשו החיילים לפקח. דוגמה טובה לכך היא השומרונים המתגוררים באזור, לרשותם עומדות שלוש אזרחויות: ירדנית, פלסטינית וישראלית, ועל כן אין החיילים רשאים לעצור אותם.
עם זאת נדמה כי הרגישות הרבה ביותר נוגעת דווקא לחיכוך עם האוכלוסייה היהודית באזור. "הרבה יותר קשה לי להפעיל את הכוח הצבאי כנגד יהודים", מתוודה סמל נאור גלברג מהפלוגה המסייעת. "זה לא התפקיד שלנו לחשוב למה ואיך, יש משימה וצריך לבצע", מוסיף סמ"ר בן קליין, קשר הסמג"ד. "לפעמים לא מסכימים, אבל עושים את המשימה. אני זוכר שפעם הגענו לעזור לתושבי התנחלות, ופתאום הם החליטו לנהוג כמו חלק מערביי האזור: הם עשו לנו מחסום אבנים, פינצ'רו לנו את הגלגלים, ממש כאילו אנחנו היינו האויב. זה קשה, כי בסופו של דבר אנחנו יהודים שנלחמים ביהודים. אבל בלב אתה אומר לעצמך: 'זה יהודי בדיוק כמוך, אתה רוצה את טובתו כמו שהוא רוצה את טובתך'. עם זאת, כשקוראים לך 'נאצי' ויורקים עליך, אין לך איך להתמודד עם זה".
אז מה נשאר לעשות? לעמוד בתווך ולספוג?
"אתה לא עומד בתווך", מסביר רס"ן אזולאי, "בהפרות סדר של יהודים אתה לא נמצא בינם לבין הערבים, אתה רק מגיע להפריד. זה גם לא שמצד אחד יש מחבלים ומן הצד השני יהודים - שני הצדדים הם תושבים של המקום. לצערי, לא כולם מבינים את זה, ויש בודדים שפורקים את הזעם שלהם במצבים האלה".
פורקים זעם עד כדי שימוש בתחמושת חיה?
"לשמחתי אני עוד לא נדרשתי לירות כדורי גומי במתיישבים היהודים", אומר סמל גלברג, "אבל זה כמו השאלה של ההתנתקות - יש כאלה שמסרבים פקודה ויש כאלה שמבצעים למרות שהם חושבים אחרת. בשורה התחתונה, אם כל חייל יתחיל לעשות פה מה שהוא רוצה, יהיה כאן קרקס במקרה הטוב".

אפילו לא גרגר
בקיץ שעבר, בעודו שרוי בקו החרמון הרדום, עלה לכותרות שמו של גדוד שחם בעטייה של פרשיית סמים, שנחשפה בזמנו ב"ידיעות אחרונות". הסיפור נפתח עם כניסתו לתפקיד של המג"ד הנוכחי, סא"ל עודד בר-מעוז, שחשד כי חייליו הטריים משתמשים בסמים. בעצה אחת עם המשטרה הצבאית החוקרת החליט לפתוח בחקירה, שתוצאותיה היו קשות: ארבעה חיילים נעצרו במקום ועשרה אחרים הודחו משום שלא הסכימו להיבדק. "היו טענות שבני המחזור שלי עישנו סמים, אבל אין לי ספק שאף אחד שם לא נגע אפילו בגרגר", מתרעם סמ"ר ניר אורגד, קשר מ"פ המסייעת, "כל העניין היה מסביב לזה שהם אמרו 'לא' לבדיקה, וגם זה רק מתוך עיקרון של 'אתם סומכים עלינו שנשמור על קו צפון, אבל לא מאמינים לנו שלא לקחנו סמים'. אני מסכים איתם, כי דורשים מאיתנו לתפוס קווים בשכם ובעזה, אבל כשמדובר בבדיקה מיותרת של 'כן' ו'לא' אז פתאום שוכחים? אלה היו חיילים שאני והמפקדים סמכנו עליהם בעיניים עצומות".
"סמים לא נפוצים, לצערי, רק בצה"ל, אלא בכל החברה הישראלית", מסביר רס"ן אזולאי, "יש כאלה שמעדיפים לטמון את הראש שלהם בחול ולהגיד: 'אצלי זה לא קורה', ויש כאלה, כמו המג"ד, שהיה נחרץ מאוד וטיפל בפרשה בנחישות, וכל מי שהשתמש, או שנחשד, או שלא רצה לעשות בדיקה - עף מהגדוד. מאז הגדוד חזק, יש פה מספיק לוחמים ולא חסרים אנשים שיהיו מוכנים לעבוד קשה".
נדמה ששנה לאחר הפרשה הבעייתית, החיילים כבר הותירו אותה הרחק מאחוריהם, והם נחושים מתמיד. "אנחנו מנסים להעביר את המורשת של הגדוד לחיילים החדשים שמגיעים לפלוגה, ומלמדים אותם את כל מה שהם צריכים לדעת ולזכור", מבהיר סמ"ר אורגד. "כשקשה להם, אנחנו שואלים: 'מה אתם מתבכיינים? כשאנחנו היינו צעירים היינו שוטפים את זה, ואת זה ואת זה' - למרות שלא הכל קרה באמת. מספרים סיפורים, כדי שירצו להישאר".