20 דקות נסיעה מתל אביב או מירושלים, מרחק הליכה מכביש 443 הסואן, רעש הכלים הכבדים, העמלים על בניית גדר הביטחון באזור נעלין, משתלב בשקט הסובב אותו והופך מונוטוני. הכפר הפלסטיני, שעלה באחרונה לכותרות, נראה עתה שלו. לבד מרעשי הרקע של הטרקטורים והדחפורים, נגלה השטח הפסטורלי שעל קו התפר, עם עצי הזית שבו והקקטוסים עמוסי הפרי.
גם בכניסה הראשית לכפר - שקט. קרוב אליה נמצא המסגד, ממנו יקרא המואזין, אחרי תפילת הצהריים, להתכנס להפגנה - מסוג המחאות שמתרחשות כאן אחת ליומיים בממוצע. ב-11:49 כבר חונה אחד הג'יפים של פלוגה ל"ח של מג"ב איו"ש ליד הדחפורים, שממשיכים לעבוד למרות המתח באוויר. המ"פ, רב-פקד רם קאחו, יורד מהרכב כשעל ראשו קסדה, ומתחיל לפסוע במהירות לעבר ההתקהלות המתהווה, הכוללת מג"בניקים ומפגינים - רבים מהאחרונים לובשים כאפיות ואוחזים במצלמות וידאו, רובם פעילי שמאל ואנרכיסטים מהארץ ומהעולם. מאחוריהם ניצבים הפלסטינים תושבי נעלין ובילעין, אוחזים בדגלי פלסטין.
העימות נפתח עם בקשות חצי-מנומסות מהמפגינים לחזור על עקבותיהם. אחר-כך מנסים המג"בניקים לפזר את ההתקהלות בעזרת רימוני גז והלם. המג"בניקים הודפים, המפגינים צועקים, אבל את רוב העבודה עושות בכלל המצלמות האישיות - חלק בלתי נפרד מהנשק בעימות הזה. תחילה נהדפים המפגינים העומדים בראש, שנדחקים במעלה הגבעה. המאבק מול אלה הנמצאים בעומק, יימשך עוד שעות ארוכות: הם מיידים אבנים - המג"בניקים יורים רימוני גז. 
העימות יסתיים בעמידה דוממת של לוחמי מג"ב למול המפגינים הנסוגים. השתיקה הזו מגלה דבר מה שהצעקות, הרוגטקות ורימוני הגז וההלם, לא חושפים: ההפגנות כבר צפויות ברובן, סוג של ריקוד ידוע מראש.

הסלמה מדאיגה

הכפר הקטן נעלין התפרסם באחרונה בעיקר בגלל פרשת ירי הגומי מטווח אפס של החייל ל' מגדוד 71, לעבר אשרף אבו רחמה, פלסטיני כפות, במהלך הפגנה באזור, בנוכחות המג"ד, סא"ל עמרי בורברג. לפני כשבועיים, זמן קצר לאחר פרסום הסרטון של ארגון "בצלם" בכלי התקשורת - שגרר ביקורות קשות הן בישראל והן מחוצה לה - נורה בראשו אחמד מוסא, ילד פלסטיני בן 11, על-ידי שוטרי מג"ב במהלך הפגנה אחרת. יממה אחרי מותו, עת התפתחו עימותים אלימים בין תושבי הכפר לבין כוחות הביטחון, נורה יוסוף עמירה בן ה-18 בידי שוטר מג"ב, נפצע קשה, ומת מאוחר יותר מפצעיו. שלושת האירועים העוקבים העלו את נעלין לסדר היום הציבורי. 
עם תחילת בניית גדר הביטחון באזור, לפני כשלושה חודשים, החלו התושבים בהפגנות יזומות, שנדמה כי שואבות את כוחן ממורשת הכפר הסמוך בילעין - שם נחתמו ארבע שנות הפגנות בפסיקת בג"ץ להזזת תוואי הגדר. למרות הפסיקה, אגב, ההפגנות בבילעין ממשיכות להתקיים מדי שישי. המאבק בנעלין, לעומת התהליך ההוא, מסלים במהירות מדאיגה. ההפגנות נערכות מספר פעמים בשבוע, ונמתחות על פני שעות ארוכות. עם רדת החשכה מובערים בדרך כלל צמיגים, ובלילה עורך  מג"ב מעצרים.
הכפר הפלסטיני נעלין, ששוכן בהרי בנימין, מונה 5,000 נפש ונמצא מערבה מרמאללה וכשלושה קילומטרים מזרחית לקו הירוק. שטח הכפר הכולל עומד על 14,750 דונמים, כשרק 660 מתוכם מיושבים, והיתר מיועדים לחקלאות. לטענת הפלסטינים, מ-32 אלף דונמים של קרקע חקלאית שהיו ברשות הכפר ב-1967, ייוותרו בקרוב, גם לאחר החלטת בג"ץ לשנות את התוואי, 7,000 בלבד. 8,000 דונמים הופקעו כבר לפני שנים לטובת חמש ההתנחלויות הסמוכות, ביניהן ניל"י, נעלה ומתתיהו, אך גילויי ההתקוממות הראשונים הופיעו כאן רק באחרונה, עם הגעת הטרקטורים והמשאיות של מינהלת הגדר. שלושת הקילומטרים וחצי המהווים את תוואי הגדר במקום, אמורים לחצוץ בין אזור מודיעין רבתי לבין הכפר, ולספח לצד הישראלי גם קרקע שעליה 5,000 עצי זית.
ההפגנות הראשונות במקום התרחשו במשמרת של חיילי גדוד 71 של חיל השריון, שהסתייעו בפלוגה ל"ח של מג"ב שהוקפצה לסייע רק בהפרות סדר (הפס"ד) חמורות. "לפני חודשיים הצבא הבין שצריך באזור כוח מקצועי יותר בנושאי הפס"ד, גם אם הוא מיומן פחות במניעת פח"ע, ולכן הפיקוד עבר למג"ב", מסביר רפ"ק קאחו. "אני לא יודע אם ההחלפה קשורה לאירוע עם מג"ד 71 - זה משהו שיכול לקרות לכל מפקד ולכל גדוד, אבל הצבא ככלל מתעסק יותר במלחמה ופחות מיומן בשימוש באמצעים לפיזור הפגנות ובהתייחסות לאוכלוסייה. קודם הייתה כאן הכלאה בין צה"ל למג"ב, ועכשיו מדובר בשלוש פלוגות משמר הגבול שהן צוות אורגני, עם מפקד אחד וכובע אחד, וזה נוח ומקצועי יותר".
"חבל לי על כל התקרית עם המג"ד", אומר רס"ר אסף לוזון, מפקד צוות שיטור, "בעיקר בגלל שזה העלה לדיון את העבודה שמתבצעת בנעלין. כתבים באים לכאן וזה מכשיל, וגם מבחינתך כמפקד, יש לך פחות חופש פעולה. לא אחת יש חייל מתוסכל שלא יכול לנטרל מישהו שמיידה עליו אבנים, בגלל שזה לא נראה טוב".
רפ"ק קאחו מעיד שבאחרונה חלה הסלמה משמעותית בגזרה. בבוקר, כשברקע רחובות הכפר ריקים עדיין, הוא אומר: "זה אחד מהכפרים הכי חמים שיש", אך כשהוא נשאל על שני ההרוגים הפלסטינים, ששוטרי מג"ב היו מעורבים בנסיבות מותם, הוא מסרב לנדב פרטים. "המקרים עדיין מצויים בחקירה", הוא מסביר, "אבל כרגע עולה שההרוג הראשון נפגע, בסבירות גבוהה, כתוצאה של ירי שנבע מסכנת חיים ממשית. השני נפגע מכדור גומי, ככל הנראה, במהלך הפרות סדר קשות. אני תמיד חושב לעצמי: למה בדרך של אלימות? הם הרי מבינים שבסופו של דבר הגדר תיבנה, כי יש החלטה מדינית ואנחנו נבצע אותה. אפשר להשיג דברים אחרת, עם פחות נפגעים. התחושה שלי היא שממנפים את נושא ההרוגים לטובת אהדה תקשורתית ומוטיבציה להמשך ההפגנות".
לצד הדיווחים המתגברים בכלי התקשורת, קאחו מספר שגם המפגינים עצמם מגיעים עם מצלמות, ומעלים את סרטוני ההפגנה כעבור מספר שעות לאינטרנט. "זה מאבק לא פשוט", הוא מודה, "ולו רק בגלל שחלק גדול מהזמן אנחנו עסוקים בלבלום תקשורת. בהחלט הייתי מעדיף שזה ייצא מהמשוואה. בלי כל ה'פפראצי', יכול להיות שלא היו ההפגנות האלה, ואם זה לא היה יוצא החוצה לציבור, זה היה דועך כבר מזמן".
יכול להיות שכמו במקרה של גדוד 71, לתקשורת יש בכל זאת כוח מרסן?
"אמנם מצלמה ממתנת מפגינים ובולמים כאחד, אבל זה לא מפחיד אותנו. גם אנחנו מצלמים את הסיטואציה, בין השאר כדי לזהות את מיידי האבנים. כבר ידוע שזה חלק מהנשק שלהם", מסביר קאחו. 
"עד שלא נמצאים בשטח, לא יודעים מה באמת קורה", מסביר רש"ט עמית עוזיאל, לוחם בפלוגה, "ברור שאתה מתון יותר ליד מצלמה, פשוט כי יכולים לתפוס אותך על שטויות. בסרטון זה לא נראה טוב: אם רואים מישהו על מדים שיורה או דוחף, זה אוטומטית נראה רע, שלא לדבר על זה שהרבה פעמים לא מראים את מה שקרה רגע קודם". 
"אני לא מתנהג אחרת מול מצלמה", חולק עליו רס"ר לוזון, "אם אתה שלם עם מה שאתה עושה, אין ממה להתחבא".

האנרכיסטים מובילים

גם שמש חזקה של צהריים שקופחת מעל, לא מסיימת את ההפגנה. רימון גז מושלך אל עבר רגליהם של המפגינים, וכשהמג"בניקים הודפים אותם, הגז צורב גם בעיניהם. לפעיל ב"אנרכיסטים נגד הגדר" שצועק שיעזבו אותו, עונה רפ"ק קאחו שמדובר בשטח צבאי. "בדיוק בזה אתה טועה", מטיח בו האנרכיסט, "זה לגמרי שטח פרטי". קאחו יורה: "זו לא החלטה שלך", וחייליו ממשיכים במאמצי הבלימה. "מה מעצבן אותי פה? האבנים", שואל רש"ט לירן חוגי ומשיב לעצמו. "שלטים זה סבבה - שיהיו דמוקרטים כמה שהם רוצים, הבעיה שזה לא נגמר שם. הנה, עכשיו הם נסוגים, ועוד רגע יהיו כאן אבנים. אבל כל עוד יש מצלמות, הם ילדים טובים".
אחר-כך עולים המג"בניקים במעלה הגבעה, כשמאחוריהם ג'יפ צבאי ובו תחמושת. מדי כמה מטרים הם נדרשים לפנות סלעים שהניחו המפגינים כדי לחסום את השביל. לא יותר מ-100 מטרים מהם עומדים צעירים פלסטינים ובידיהם רוגטקות. אחד המג"בניקים מסמן לחברו: "הנה, שם, שלושה עם קלע דוד". המאבק נמשך שעות ארוכות, עד שבשלב מסוים, עולה קאחו על גג הג'יפ ומשליך רימוני הלם וגז.
אף על פי שבתחילת היום הסביר קאחו שההוראה היא לא לירות כדורי גומי, בניסיון להשיג שקט יחסי ("שיבינו שאנחנו לא מחפשים מלחמה") - במהלך ההפגנה מתקבלת ההחלטה להשתמש בהם בכל זאת. "ההחלטה לא לירות גומי לא קשורה לאירוע עם מג"ד 71", מדגיש קאחו, "שכן המשכנו עם גומי גם לאחריו. אבל כשהגז לא השפיע והמפגינים היו כבר די קרובים - 60-70 מטרים מאיתנו - החלטנו לירות גומי לגפיים תחתונות. לא זיהינו פגיעות, אבל זה מונע מהם התקדמות".
בשדה הקרב הזה מגירים את זיעתם גם המפגינים וגם המג"בניקים. כל אחד כבר יודע איך להתחמק מנשק היריב, אף על פי שרק בהפגנה הזו נפצעו שני מג"בניקים, שהתווספו ל-25 שוטרים שנפגעו מאז התחילו ההפגנות. ביום שישי האחרון, כחלק מהניסיון להרגיע את הרוחות, השתמשו לוחמי מג"ב לראשונה בנשק מפזר-הפגנות חדש: נוזל מצחין, העונה לשם התואם "בואש". המפגינים, בתגובה, פשוט הלכו להחליף בגדים. "זה עבד מצוין ויש כוונה להמשיך עם זה", מגלה רפ"ק קאחו, פשוט בגלל שזה חוסך מאיתנו מגע איתם ועוד אלימות".
לדעתו, מי שמוביל את המאבק הם בעיקר האנרכיסטים, ש"מושכים כאן באף". עם זאת, עד היום נעצר רק מורד אחד כזה, לעומת עשרות פלסטינים תושבי הכפר. "נכון שלא עצרנו אנרכיסטים, אבל זה פשוט בגלל שהם פחות אלימים כלפינו ולכן אין לנו סיבה לעצור אותם. במקרה שהם כן עוברים את גבול הטעם הטוב, ומשתמשים בכוח נגדנו, אנחנו מתנהגים אליהם כמו לכל מפגין", הוא מבהיר. "הרבה בא מהתושבים עצמם, אבל האנרכיסטים והתקשורת שהם מביאים איתם - מלבים את העניין".
מאוחר יותר יציע מפקד הפלוגה מניע נוסף לעימות המתלבה. "כמעט אלף תושבים מכלל איו"ש ישנים מדי לילה בכפר, שהוא מהפתחים היחידים שיש כרגע באיו"ש לעבר הארץ", מסביר קאחו, "לכן נעלין הפכה לסוג של מעצמה כלכלית, ויש תעשייה שלמה של השכרת מקומות לינה לשוהים בלתי חוקיים (שב"חים). בכל בוקר אפשר לראות אותם יורדים בשבילים לכביש 443 כדי לעבוד בישראל, וחוזרים בערב לכפר. תמיד היה שקט תעשייתי בנושא הזה, אבל כשאתה בא ומציב להם גדר, והם רואים שזה הולך להיות רציני, העסק הולך ומידרדר. הגדר תהרוס לתושבי הכפר את הפרנסה מעסקי השכירות, ולכן זה לגמרי לא ויכוח רק על אדמות. נושא השב"חים הוא חלק בסיסי בעימות".

לא שופטים אחרים

כמו בכל דיון בנושא השטחים, גם כאן יהיה מי שיתרפק על הימים בהם הדו-קיום נראה קרוב. פעם, נזכרים כאן, יצא אחד המג"בניקים על חצי ב', לתקן את האוטו בנעלין. בליל אמש, במהלך מעצרים של מיידי אבנים, חסמו התושבים את הכביש והשליכו על הכוח בקבוקי נפט ושמן - עד שקאחו כמעט וביקש חילוץ. 
"אנחנו מגינים על תושבי ישראל", אומר רש"ט חוגי, "דואגים שישימו גדר כדי שלא ייכנסו מחבלים לחשמונאים, והם מצדם באים וזורקים עלינו אבנים". 
"היינו כבר בהרבה גזרות", מוסיף רש"ט עוזיאל, "ואין ספק שזו הכי קשה. אתה מתעסק בהפגנות מהבוקר עד הלילה, ונלחמים איתך בשביל מצלמות. זה משחק, אבל משחק מציאותי. עשרות אנשים זורקים עליך אבנים, ומה לך יש לעשות? אתה צריך להתמודד".
המטרה הבסיסית, מבהיר רפ"ק קאחו, היא שהכלים ההנדסיים ימשיכו לעבוד, לאחר שבהפגנות רבות נעשו ניסיונות פיזיים לעצור אותם. "הם מבינים שאין סיכוי שישתנה פה התוואי, בייחוד בגלל שהוא כבר שונה בעבר", הוא קובע. "אין כאן מקום למיקוח, כי הצבא לא ייתן יותר ממה שכבר נתן. אז יש כאן הפגנה לשם ההפגנה. אני חושב שיותר משהם מצפים שישתנה כאן משהו, כל העניין נעשה בשביל התמונות. עם כל הרגישות, ההפחדות של מח"ש, המצלמות, התיעודים, התקשורת - יש לנו מטרה שנקבעה בידי המדינה, ולכן אנחנו מבצעים אותה בדרך הכי טובה שרק אפשר".
אתה מרגיש ששלושת האירועים האחרונים תרמו לליבוי המאבק?
"זה אולי נשמע מפתיע, אבל לא. אני חושב שאחרי כל מה שקרה בתקשורת, בסופו של דבר הם הבינו שלא עובדים כאן חובבנים - שאם הצבא עושה טעות, אז גם ישלמו עליה. בלי להיכנס למצבים ספציפיים, זה צבא ערכי והוא יודע גם להעניש. לצד ההסלמה, אנחנו כן מקבלים את התחושה שיש רתיעה מצדם של הפלסטינים, כי אנחנו צוות גדול ומיומן, וגם נוצרת הבנה שאחרי שני הרוגים צריך להוריד את הרגל מהגז בעניין האגרסיביות. אולי מצפים שיקרה ההפך, אבל כבר רואים פה ושם הפגנות דלילות יותר, תחושה שנמאס להם כבר. בכל זאת אלה אנשים עובדים, ועוד מעט גם נפתחת שנת הלימודים. יש עוד בערך חצי שנה לסיום התוואי, ואני מאמין שההתנגדות תלך ותפחת, כי זה מתיש, ולא רק אותנו".