צילום: ענת ברקאי

המבצע שהחל ביום שבת האחרון הפתיע לא רק את פעילי חמאס - אלא גם את המילואימניקים שהבינו מיד שבקרוב תגיע הקריאה גם אליהם, ותגרום להם להיקרע בין הדחף לקחת חלק בפעילות לבין המשפחה שנותרת מאחור. "מהרגע שקיבלתי צו 8", אומר אחד מהם, "ידעתי שאני חוזר הביתה ואשתי לא מדברת איתי"

המילואימניקים של גדס"ר הצנחנים לקחו עמם כפק"ל כמעט את כל מה שנושא עימו חייל בסדיר. הודעת טקסט שהכינה אותם לאפשרות שיצטרכו לרדת דרומה, התקבלה בסלולרי של כל אחד מהם כבר ביום שבת עם תחילת המבצע. ביום ראשון בלילה הם התייצבו בבסיס משמר העמק, לא בטוחים עדיין מה תזמן להם עזה הפעם. את התיק מהסדיר הם כבר מכירים: בגדים חמים, מנות חמות, סיגריות לחודשיים וכמות מסחרית של איזולירבנד כדי להשחיר את הכל. רק הבדל אחד קיים בין תיקי הענק של אלו שכבר סיימו את שירותם הצבאי לאלו ששואלים עד מתי: אלבום התמונות הדיגיטלי. כל שיחת עדכון שגרתית תתפתח להרצאה ארוכה המלווה באמצעים ויזואליים מהנייד על כל  אחד מארבעת הילדים.
"מה לעשות, פשוט אין על צ'ופצ'יק", מתגאה רס"ל (מיל') שלומי חצבני, בתמונות בנו דניאל בין שלושת החודשים. "כשאמרו לי 'כשיהיה לך ילד אתה תראה מה זה, איך הדברים המשתנים' לא האמנתי. עכשיו פתאום כשאני מוקפץ לכאן ומשאיר אותו מאחור, בבית, זו הרגשה נוראית". בזה אחר זה נשלפים הטלפונים עמוסי התמונות, כל אחד והצ'ופצ'יק שלו. רס"ל (מיל') עדיאל לוי, המתגורר באשקלון, עזב את בתו הקטנה טליה בעיר תחת אש, מציאות שאליה, לדבריו, היא מסרבת להתרגל. "יש לה התקפות עצבים ולחץ", הוא מספר, "וזה רק מתעצם כשאבא לא בבית. מצד שני, הפעם, יותר מתמיד, יש לי למה לחזור". "כשהקפיצו אותנו, והייתי צריך להיפרד מבתי תמר בת השנה וחצי", מזדהה רס"ל (מיל') ארנון דומיניס, "פשוט לא יכולתי להעלים ממוחי את המחשבה שיש סיכוי קטן, אבל קיים, שאני לא אראה אותה יותר".

שתיקות רועמות ונשים זועמות

"שם לעם יווני קדום", שואל מנחה משחק הטריוויה המקומי של הגדוד. "ספרטה!" צועק חצבני. "מה פתאום? ספרטה זה בכלל לא ביוון", משיב לו דומיניס מהצד השני של המעגל. הוויכוח הער בשעת ארוחת הצהריים, משכיח מהמילואימניקים את העובדה שהם נמצאים פסע מכניסה לרצועה. "המילואים האלה מלאים ברגשות מעורבים", מודה רס"ל (מיל') יניב מגל מפלוגת התצפיות. "מצד אחד, ברור שמתייצבים כי צריכים אותנו וצריך לעשות את העבודה, מצד שני, די טוב לי בחיים האזרחיים שלי עכשיו ולא הייתי רוצה לאבד אותם. חוץ מזה, אני גם משכתי את אחי הצעיר למילואים בגדוד הזה ואני חושב שאם יקרה לו משהו, זה יהיה בעיקר באשמתי". "אף אחד לא רגוע מזה ששנינו פה ביחד", אומר אחיו יגאל, גם הוא מילואימניק בפלוגה. "אנחנו מרגיעים את אבא בתורות. בסדיר הוא היה מתורגל בזה שיש לנו פעילות מבצעית כל הזמן, אבל עכשיו הוא שכח איך זה, והוא מתקשר כל חמש דקות. אח נוסף שלנו משרת בקבע ומתעסק במזל"טים ואנחנו בונים על כך שיום אחד הוא יוכל  לפטור את שנינו ממילואים", הם צוחקים. "בינתיים כנראה שנצטרך להמשיך להתייצב".
בצדו השני של ההאנגר הענקי מתנהלת שיחה ערה בין חברי הגדוד הוותיקים יותר, אלו שמפאת גילם הפכו להיות לחברי המפל"ג החדשים. אחרי שסיימו את הדיון על טיב האוכל והלינה הגיעו לנושא קצת יותר שנוי במחלוקת. "אז מה, סיפרתם לאישה או שלא סיפרתם?" שואל אחד מהמתגודדים בהתקהלות. "ידעתי שאני אצטרך להיאבק באשתי", מספר מגל. "היא ממש רצתה שאני אגיד שכואב לי הגב ואני לא יכול להתייצב, אבל ידעתי שאין סיכוי. היא אמרה לי: 'אתה תלך ואתה תמות לי'. ניסיתי להרגיע ולומר לה שיהיה בסדר, אבל בתכל'ס, מה אני יכול כבר להגיד?". "אשתי לא כל-כך אוהבת את העובדה שאני עושה מילואים", מתנסח חצבני בעדינות. "מצדה להחזיר את כל המדינה חוץ מתל אביב ומבחינתי להחזיר את תל אביב ולהשאיר את הכל, אבל אני יכול להבין את החשש שלה. מהרגע שקיבלתי צו 8 ידעתי שאני חוזר הביתה ואשתי לא מדברת איתי".

רגל פה רגל שם

את חיילי המילואים אפשר לזהות  בנקל: שיער ארוך או קרחות מבהיקות, חולצות אזרחיות ונעליים צבאיות שלא ראו אור יום כבר חודשים. אך בין המוקפצים נמצאים גם כאלו שצו הגיוס הזה הוא הראשון בחייהם, רובם מגיעים לראשונה במסגרת המילואים לרצועת עזה. "זה מרגיש קצת כמו חלום", אומר סמ"ר (מיל') איתמר אפשטיין, משוחרר טרי. "המ"פ התקשר אליי והציג את עצמו, והודיע לי שאני עתיד להתייצב למילואים. אפילו לא ידעתי לאיזה צוות אני מסופח. התיק שלי עוד היה ארוז מסוף הסדיר, ולהתייצב במפקדה בבית ליד היה בעבורי ממש תחושה של דה-ז'ה-וו".
מפלס החרדה יותר גבוה ממה שהיה בסדיר?
"ברור שיש חשש - בשבילי זו פעם ראשונה". "זו פעילות מבצעית רצינית ראשונה שיש לנו בסדר גודל כזה", מחזק רס"ל (מיל') אלדן לוי. "ובעקבות המבצע הזה, אני מפסיד חלק משנת ההשלמה שלי אחרי התואר, שאין לי שמץ של מושג איך אני הולך להשלים. יש לנו לדעתי לפחות חודש פה". "איזה חודש", מתרעם חייל לידו, "אמרו שבועיים". "גם במלחמה אמרו שבועיים", מזכיר לו אחר. "נקווה שזה לא יהיה ככה, אבל יש הרגשה שהולכים באותו כיוון".
ותיקי הפלוגה, שסיימו זה מכבר את משחק הטריוויה, מתפזרים לצוותים קטנים יותר ועוברים תדרוך ריענון על אופי הגזרה וסוג הפעילות. המילואימניקים צמאים לכל פיסת מידע אודות הרצועה המסוגרת.
מי שמודאג פחות מהכניסה העתידית לעזה הם אנשי ה"מפל"ג" - המילואימניקים הוותיקים. בזמן שחבריהם הצעירים ייקחו חלק במבצע הקרקעי, הם יישארו לתמוך בכוחות מאחור. ובכל זאת, זקני השבט מתנדנדים בין הרצון העז להתלוות לכוחות הלוחמים, לבין שמחה מאופקת על הפריבילגיה להישאר בין כותלי הבסיס. "הסיכוי כחייל קרבי לא לחזור הוא סיכון שקיים", מסביר רס"ל (מיל') שלומי אבינר. "הדחף שהיה לנו בשירות הסדיר להיכנס לעזה ולבצע פעילות נחלש עם הגיל, אבל מצד שני אנחנו יושבים כאן ומרגישים קצת", הוא מגמגם, "חסרי תועלת", משלים אותו דומיניס. "אנחנו חבורה של זקנים", זורק אחד מהם. "איזה זקנים?" מתלהם חצבני. "אני רץ יותר טוב ממך. אז מה אם אני שמן?"
שאר הלוחמים משפצרים בינתיים את הציוד, בודקים מפות ותצלומי אוויר, מנסים לדלות עוד פרטים על מה שמצפה להם השבוע. פקודת היציאה למבצע מוכנה, רק פרק הזמן שייאלצו לבלות בציפייה לתחילתו עדיין לא ברורה ועתידה להשתנות מספר פעמים בהתאם להלך הרוחות בגזרה. "מה שבאמת מרגיז זו הציפייה", מסביר רס"ל (מיל') דותן מלכה, "אנחנו מחכים כאן בינתיים, תלויים בכל מיני גורמים שאנחנו לא לגמרי מבינים. די, אנחנו רוצים להיכנס ולסיים עם זה כבר. כמה אפשר להדחיק מחשבות? כל אחד מסתבך במחשבות של 'מה יקרה אם', אז מספיק, אנחנו רוצים שזה כבר ייגמר".