יש לי חבר כבר חצי שנה וההורים שלי לא אוהבים אותו, הם אומרים שהוא לא מספיק טוב בשבילי. האמת היא שממש לא ברור לי על מה הם מדברים- הוא חכם, נראה טוב, ממשפחה טובה. נדמה לי שפשוט קשה להם לקבל שלבת הקטנה שלהם יש חבר. מה לעשות?

מפנייתך נשמע כי למרות הדאגה של הורייך את בטוחה בקשר הממושך עם החבר. את יודעת לומר כי חלק מהקושי אותו הם נוטים להשליך על החבר הוא בעצם הקושי שלהם להשלים עם העובדה שילדתם הקטנה כבר "גדולה". אני משערת כי יש דרכים מגוונות להתמודד עם המצב וכל אחד יגיב עפ"י אישיותו, צרכיו נסיבות חייו. אפשר למרוד, אפשר לכעוס, אפשר לציית, לוותר, להפגין– ואפילו לנסות לשלב בין האפשרויות...

מפנייתך ניכר שאת כבר בוגרת, לפחות בוגרת מספיק כדי להבין את התנגדות הורייך כסוג של הגנת יתר, דאגה כנה וקושי להשלים עם העובדה שגדלת. לכן הייתי מציעה לבדוק אפשרות לנווט את חייך בין הצורך שלהם לשמר את היותך הבת הקטנה ולעזור להם להסתגל לשינוי ובמקביל להמשיך את הקשר עם בן זוגך ולאפשר להורייך להכיר את תכונותיו החיוביות ואיכויותיו. מדובר בתהליך ותהליכים לוקחים זמן. אך אני מאמינה כי עקביות, אמונה בדרכך ובאיכויותיו של החבר והרבה הערכה וכבוד גם להורים וגם לבן הזוג, יאפשרו בהדרגה הסתגלות להיותו בן זוגך. בהמשך אולי גם ילמדו לחבבו.

אני מתגייסת בקרוב ואני עדיין לא יודעת איפה אשובץ, וזה מאוד קשה לי. אני פוחדת שאפול על תפקיד שלא אוהב, על בסיס לא טוב, שלא יהיו לי חברים. מה אפשר לעשות?

מתגייסת יקרה,

מצבי חוסר ודאות אינם קלים. החשש טבעי ומאוד דומה לכל התחלה שמעוררת ציפיות, תקוות, וגם חרדות ופחדים מהעתיד. אני מניחה כי גם את מבינה שהמערכת הצבאית שונה ממסגרות קודמות בהן היית אך גם דומה מהרבה בחינות. כמו שהסתגלת למסגרות קודמות (גן , בי"ס וכדומה) תסתגלי גם לצבא. תהליך הסתגלות לוקח זמן. לעיתים צריך סבלנות והבנה שמדובר בנורמות אחרות ולא במשהו "אישי" שקשור אלייך.

למרות שמדובר במערכת נוקשה והיררכית, יש לאורך המסלול אפשרות לבטא את העדפותייך, ואם מתעוררת מצוקה, המערכת ערוכה לאבחן את הקשיים ולטפל בהם. אם את מעוניינת במידע שיקל על החרדות, תמצאי מידע רלוונטי באתרים רבים ברשת, החל באתרים של הצבא וכלה פה בפורמים של "שבוז". גיוס קל ובהצלחה.

אני בת 18 ועוד לא היה לי חבר. דווקא מתחילים איתי בחורים אבל אף אחד לא נראה לי- לא נראים מספיק טוב, לא חכמים מספיק, לא חמודים מספיק וכו'. חברות אומרות שאני בררנית מדי. איך אני יכולה להתגבר על זה?

הרצון להתגבר על כך שהמציאות לא תואמת את ציפיותייך או דרישותייך מחייבת לעשות ויתורים. כדי שיתרחש שינוי את צריכה כנראה להסכים לוותר או ללמוד לחיות עם הידיעה שאין בד"כ חפיפה בין הרצוי למצוי. מהמעט שהעלית בפנייתך , לא אתיימר להכיר אותך ולדעת "דברים". אני מניחה כי מה שחברותייך מגדירות כ"בררנות" יכול להיות גם סוג של פרפקציוניזם, סוג של צורך שהכול יהיה כמו שאת חושבת שנכון שיהיה. או אולי "בדיוק" כמו שאת רוצה.

במובן הזה, הבררנות שלך יכולה להיות סוג של הגנה. אולי את משתמשת בתכונה הזאת כמסתור מפני אכזבות, פגיעה או אבדן שליטה. שהרי הימנעות חוסכת לנו כישלון ולצערנו– חוסכת גם הצלחות או חוויות של חברות וזוגיות. עד שתבררי עם עצמך את הקשיים והחרדות, שלא מרשות לך ולאחרים בסביבתך להיות אנושיים מספיק כדי לסבול ממגבלה כלשהי, תתקשי כנראה לוותר על הפנטזיה של ה"מושלמות" שמעכבת את יכולתך ליצור קשר זוגי. אם קשה לעשות את התהליך לבד, אפשר להיעזר בייעוץ מקצועי. שנה טובה ובהצלחה.

אסתי פרידר- גת היא פסיכותרפיסטית, והייתה קב"נית בצה"ל למעלה מעשרים שנה. כיום היא מתמחה בטיפול במצבי משבר ועובדת במכון איזונים.